המחלקה הסגורה

האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס טען שתרבויות ללא מוזיאונים הן "תרבויות קרות". הן מנסות לשמר את זהותן ומתמידות בשחזור העבר, אך מתוך פחד לאבד לחלוטין את התרבות והזיכרון שלו. לשיטתו של לוי-שטראוס, בעולם המודרני מאפשר המוזיאון להתנתק מהפחד הזה משום שהעבר נשמר בו.

התרבות הישראלית נמצאת בדיאלוג מתמיד עם עולם היהדות, ועל רקע דבריו של לוי-שטראוס עולה חשיבותם של אוספי היהדות במוזיאונים. ההיסטוריון ישראל ברטל כינה את המגמה שבמסגרתה התחיל העיסוק של יהודים באיסוף מוזיאלי של יודאיקה בשם "פרויקט הכינוס" (קודם לכן נאספו פריטי יודאיקה על ידי לא יהודים). לדבריו, היה זה פרויקט מודרניסטי שמגמתו ללקט מדגם רחב של חומרים יהודיים כדי ליצור מהם תרבות יהודית חדשה. כך נוצרו בעבר אוספי אמנות יהודית חשובים, ודומה שהחשוב והנרחב ביניהם כיום הוא אוסף היודאיקה של מוזיאון ישראל. האוסף המגוון הזה כולל שלל חפצי קודש וחול של קהילות ישראל ברחבי העולם מימי הביניים ועד ימינו. בזכותו, התצוגה באגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש מנדל - שנפתח ועוצב מחדש עם פתיחתו המחודשת של המוזיאון - היא מן הטובות והכוללות בעולם. 

מתוך אוסף היודאיקה
יודאיקה נטו

היצירות במחלקה מוצגות סביב כמה נושאים עיקריים: מעגל החיים; השנה העברית ומחזור המועדים; לבוש ותכשיטים (בעיקר לבוש מסורתי של קהילות מארצות האסלאם מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20); וכתבי יד עבריים מאוירים מימי הביניים. נוסף לכך מוצגים שם ארבעה בתי כנסת מאירופה, מאסיה ומאמריקה על תכולתם המקורית.

תצוגה נוספת שראויה לאזכור בהקשר זה היא תצוגת העבודות שנוצרו בבית המלאכה של בצלאל בראשותו של בוריס שץ. מדובר בחדר קטן, הנמצא סמוך לכניסה למוזיאון ולתערוכת האמנות האימפרסיוניסטית, ובו עבודות אוריינטליסטיות מהמאה ה-19 ולצדן "עבודות בצלאל" מראשית המאה ה-20. ייחודו של הפרויקט של שץ - כפי שמציין האוצר יגאל צלמונה בספרו החדש "מאה שנות אמנות בישראל" - נובע מהעובדה שעד לזמנו לא נוצרו במרחב היהודי חפצים לשימוש חילוני שאפשר להגדירם כיהודיים, אלא רק חפצים שנועדו לשימוש טקסי תלוי מצוות.

לעומת המקובל בתצוגות במוזיאונים יהודיים ברחבי העולם, התצוגה במוזיאון ישראל לא מתחילה בסקירה היסטורית ולא כוללת את האמנות היהודית מהעת העתיקה (הנכללת בתצוגת הארכיאולוגיה הנרחבת של המוזיאון) או את הציורים של ראשוני הציירים היהודים באירופה בעת החדשה (מלבד רפרודוקציה מוגדלת של הצייר היהודי מוריץ דניאל אופנהיים), אלא מתרכזת כמעט אך ורק באובייקטים שימושיים מותאמי תרבות שנוצרו במרחב היהודי. התצוגה מבליטה את איכותם האמנותית של החפצים ואת ההד הרגשי שהם מעוררים. בתצוגת "יודאיקה נטו" מעין זו יש ברכה משום שכך האובייקט וסיפורו מהווים את מרכז הדיון והחפצים אינם הופכים לאילוסטרציות ואינם משרתים תיזות אוצרותיות או רעיונות אחרים, כפי שקורה לא פעם בתצוגות מעין אלה. למעשה, רוב המוזיאונים היהודיים ברחבי העולם אינם מוגדרים כלל כמוסדות אמנות, והאמנות משמשת בהם תשתית חומרית להצגת רעיונות אחרים, למשל, הקשרים שבין העולם היהודי החילוני כיום לעולם המסורתי בעבר, או זיכרון השואה.

לעומת המקובל ברחבי העולם, ובגלל אופייה של התצוגה במוזיאון ישראל - שאינה מתיימרת לספר את "הסיפור היהודי" או להדגים את ה"חוויה היהודית" - נכללים בה כמעט אך ורק יצירות מופת ייחודיות וחד פעמיות. מהתצוגה נעדרים כמעט לחלוטין אובייקטים עיצוביים עממיים, הנפוצים בתרבות היהודית.

מבחינות רבות, בתצוגה במוזיאון ישראל אין הפתעות ואין ניסיונות להרשים או להתפרע. זו תצוגה סולידית מאוד, שעבודת האוצרות המבורכת שלה נשארת שקופה. ובכל זאת, בכל אחת מענפיה של התצוגה הרשו לעצמן האוצרות "להשתולל" לפחות פעם אחת ולשלב יצירות אמנות עכשווית שאינן שימושיות. בתצוגה הנסובה סביב חגי ישראל מוצגות - לצד דוגמאות מאוסף החנוכיות המרשים, שהוא האוסף השלם ביותר בעולם בתחום זה - שתי עבודות וידיאו עכשוויות המבקשות לייצג את חגי ישראל הציוניים-חילוניים: ימי הזיכרון ויום העצמאות.ב-Trembling Time של יעל ברתנא נראים נהגים ישראלים עוצרים את מכוניותיהם ועומדים בצפירה. בעבודה "קורבן" (2010) של דורון סולומנס עולים דימויים נוסטלגיים של חגיגות יום העצמאות במרחבים הציבוריים בישראל: מהמצעדים הצבאיים בעבר ועד המנגל והפטיש של יום העצמאות היום. ההחלטה לשלב אמנות עכשווית בתצוגה ניכרת גם בחלק הראשון שלה, שעוסק במעגל החיים, שם מוצגים תצלומים של יובל נדל, אביב נווה ועודד ידעיה. בענף המוקדש לביגוד יהודי מסורתי מוצג הציור "רבקה" של אבל פאן משנות החמישים, וכן כמה עבודות מהסדרה "משפחה אחת" של הצלמת ורדי כהנא .

יש שיראו בהצגת העבודות הללו במסגרת תערוכת אמנות יהודית ואתנוגרפיה  הברקה אוצרותית או ביטוי ראוי לחיבור שבין יהדות העבר לתרבות ההווה, ויש שידגישו את זרותן של העבודות הללו בתצוגה. למעשה, ה"התפרעות" האוצרותית  הזאת, דווקא בגלל היותה יוצאת דופן במכלול, מדגישה את ה"רזון" המבורך המאפיין את רוב רובה של התצוגה.

תיבה חלולה

המפגש בין היהדות המסורתית לעולם המודרנה והפוסטמודרנה  - מפגש שיצר בעבר ומייצר בהווה אובייקטים פולחניים חדשים - מקבל בתצוגה רק מקום שולי (כרטיסי שנה טובה מודרניים, אזכור חגיגות לידת הבת וטקסי בת מצווה, כיפות עכשוויות ועוד). בתערוכה אמנם נכללות יצירות יודאיקה בעיצובים חדשים - מודרניים ופוסטמודרניים - אבל נפקד מקומן של יצירות יודאיקה פמיניסטיות, למשל, שהן מהביטויים החיוניים ביותר של יהדות זמננו, האורתודוקסית והלא אורתודוקסית.  כך, מבלי משים, נוצר מצב שבו העולם היהודי מהעבר - זה הניבט מהתצוגה - הוא עולם העושה שימוש בפרקטיקות ובמחשבות מסורתיות בלבד. למעשה, הייחוד של תרבות הרוב היהודית העכשווית נעדר כמעט לגמרי מהתצוגה. רוב רובם של היהודים היום שייכים לענפים פרוגרסיביים של היהדות, ועולמם הרוחני הייחודי וביטויו בתרבות החומרית אינו מקבל כמעט מקום בתצוגה. תצוגת תרבות יהודית שאינה נותנת ביטוי למגמות ולמתחים שיצר המפגש של העולם היהודי עם המודרנה תישאר חסרה. החוסר הזה מודגש על רקע הביטוי הבולט שנותנת התצוגה למרחב הישראלי בדמות עבודות וידיאו עכשוויות.

בית הכנסת מסורינם
הסכנה בפרקטיקה האוצרותית העומדת בבסיס התערוכה - דהיינו, פרקטיקה המתרכזת אך ורק בחפץ המסורתי, ונוטה מאג'נדה זו בעיקר להקשרים עכשוויים-ישראליים - היא בהצגת תוצרי החוויה היהודית כתולדות העולם המסורתי בלבד. נוסף לכך, בעטיה של תפיסה זאת האובייקטים של היודאיקה, והעולם היהודי שיצר אותם, נותרים לא פעם אך ורק כמקבצים של חומרי עבר ופולקלור, ולא כמסורת חיה. תצוגות מעין אלה הופכות את התרבות היהודית הדיאספורית מהעבר ל"תיבה חלולה", ללא משמעות רלבנטית להווה.

תחושה זאת מתחזקת בצפייה בארבעת בתי הכנסת שהועתקו מאתריהם המקוריים והועברו למוזיאון. "שדרת בתי הכנסת" - ובמיוחד ההעתקה החדשה, בית כנסת צדק ושלום, שהועבר בשלמותו מסורינם שבדרום אמריקה - מעלה ניחוח קולוניאליסטי. אמנם במוזיאון מדגישים כי רוב בתי הכנסת הללו הפכו עם השנים לעזובים והעברתם למוזיאון הצילה אותם למעשה, אך עם זאת, בדומה למוזיאונים האירופיים הגדולים בעבר, שבאקט כוחני ונצלני העתיקו את כל הטוב והיפה שמצאו ברחבי העולם והביאו אותו למוזיאון, גם מוזיאון ישראל מבכר התקה כוחנית ואגרסיבית מעין זו במקום להיות שותף לשחזור וחיזוק האובייקט באתרו. ביקורת זו נוגעת גם למצבת הקבורה מפולין (1936), המוצגת כחלק מהענף הראשון של התצוגה, וכן לשתי מצבות נוספות המוצגות בשדרת בתי הכנסת. דומה כי בבסיס תפיסה זאת עומדת ההנחה כי גם  המוזיאון הוא למעשה מוצר, וככזה הוא נמדד בעיקר בריבוי האטרקציות שבו.

* האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, מוזיאון ישראל, ירושלים. אוצרת ראשית: דייזי רקח ג'ברה, מעצב תצוגה: חנן דה-לנגה