עבודת ההווה

בית המקדש היה המקום הבלעדי שבו אפשר היה להקריב קורבנות, ואז הוא חרב. איך עובדים את אלוהים אחרי החורבן? הרבה תמר דבדבני על שאלות של קדושת המקום

ר' יוחנן אמר חייב, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא; ריש לקיש אמר פטור, קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא (זבחים קז ע"ב) 


 

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלושה עשר של מסכת זבחים קובעת כי מי ששוחט קורבן או מעלה אותו לעולה מחוץ לעזרה בבית המקדש, חייב כרת. קביעה זו מבוססת על האיסור לשחוט מחוץ למחנה הנזכר בויקרא יז. בתלמוד מוצגת מחלוקת בין ר' יוחנן ולריש לקיש לגבי העלאת קורבנות בזמן הזה, בשעה שבית המקדש חרב ואינו עומד על מכונו. בקטע שיידון כאן מסביר התלמוד את טעמי העמדות השונות ותולה אותם ביחס לקדושת מקומו של בית המקדש לאחר החורבן.

דיון:
האם קדושת המקום עומדת גם לאחר חורבן המקדש עליו עמד? ומהן ההשלכות הדתיות של שאלה זו?

 

ר' יוחנן אמר חייב, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא
לפי המסורת המקובלת מאז ימי המלך יאשיהו, בית המקדש בירושלים הוא המקום היחיד בו מותר להקריב קורבנות לאלהים (וראו במל"ב כג את הטיהור הדתי שביצע יאשיהו ברחבי ממלכתו, ובמהלכו הרס לא רק את מקדשי האלילים ובמותיהם אלא גם את כל הבמות מחוץ לירושלים, בהן הוקרבו קורבנות לאלהים). איסור זה תקף כל זמן שבית המקדש עומד על מכונו.

 

ר' יוחנן קובע כי מי שמעלה קורבנות מחוץ לבית המקדש, גם לאחר שזה חרב ואיננו, חייב בעונש כרת. כיוון שבית המקדש חרב, אין לו יותר תחום מוגדר, ועל כן יש לשאול מדוע מחייב ר' יוחנן את מי שמעלה קורבן מחוץ לתחום בלתי-קיים זה?

 

התלמוד מבין כי לדעת ר' יוחנן, קדושתו של בית המקדש קיימת ועומדת במקומו, גם כאשר הוא עצמו אינו נמצא שם עוד. לדברי התלמוד, ר' יוחנן מאמין כי בניית בית המקדש הראשון בימי שלמה קידשה את המקום לא רק לזמנה, כלומר כל עוד המקדש עומד, אלא גם לעתיד לבוא – לאחר חורבנו. כיוון שקדושת המקום קיימת, עומד בעינו האיסור להקריב בכל מקום אחר. טענה זו מופיעה כמה וכמה פעמים בספרות חז"ל. הפרק הראשון של מסכת מגילה במשנה, העוסק ברובו בהבחנות והבדלים בין צמדי מקרים דומים, מסתיים בקביעה כי יש הבדל עקרוני בין שילֹה, שם עמד המשכן טרם בניית בית המקדש, ובין ירושלים, שם בנה שלמה את בית המקדש הראשון: "קדושת שילֹה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר" (משנה מגילה א:יא). המשנה טוענת שמקומו של המשכן בשילֹה היה קדוש רק כל זמן ששימש כמקום פולחן מרכזי. מרגע שאיבד את תפקידו זה, הוּתרה קדושתו ומעתה הרי הוא ככל מקום אחר. לעומת זאת, קדושת מקומו של בית המקדש הראשון, קובעת משנה זו, לא הוּתרה גם לאחר שחרב.

מה נשאר מהקדושה? חורבן ירושלים, דיוויד רוברטס, 1850
מה נשאר מהקדושה? חורבן ירושלים, דיוויד רוברטס, 1850

ריש לקיש אמר פטור, קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא
ריש לקיש חולק על ר' יוחנן, וקובע שבזמן הזה, מי שמקריב קורבנות מחוץ למה שהיה תחומו של בית המקדש, פטור מעונש. התלמוד מסביר שפטור זה מבוסס על ההבנה שקדושת מקומו של בית המקדש סרה מעת שחרב, ועמה סר גם האיסור להקריב במקומות אחרים.

 

גם לעמדה זו יש ביטויים נוספים בספרות חז"ל. כאמור לעיל, המשנה במסכת מגילה טוענת באופן מפורש שקדושת ירושלים לא הותרה לאחר החורבן, אך התלמוד (בבלי מגילה י ע"א) מביא עמדה החולקת על כך. רבי יצחק מספר שם כי בתקופה שלאחר חורבן הבית השני מתבצעת פעילות פולחנית של הקרבת קורבנות לאלהים ב"בית חוניו" אשר במצרים. אחת הסיבות שמביא התלמוד לאפשרות קיומו של מקדש כזה, מחוץ לתחומי ירושלים ואפילו מחוץ לתחומי ארץ-ישראל, היא: "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא". עמדה זו מוסברת באמצעות מדרש על הפסוק מדברים יב, 9: "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". הקשרו של הפסוק בתיאור ריכוזו של הפולחן העתידי לאלהים במקום אחד, מיוחד, ששמו לא נזכר. המדרש מתמודד עם מה שנראה כחזרה מיותרת בתוך הפסוק, המזכיר הן את המילה "מנוחה" והן את המילה "נחלה": "מנוחה - זו שילֹה, נחלה - זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה; מה מנוחה יש אחריה היתר - אף נחלה יש אחריה היתר" (בבלי מגילה י ע"א). כלומר, בניגוד למשנה, המדרש טוען שגם לקדושת ירושלים יש היתר ומרגע שחרב בית המקדש סרה הקדושה מאותו המקום והתירה את האיסור שלא להקריב קורבנות מחוץ לתחומו.

 


המחלוקת לגבי חלותה של הקדושה הראשונה משפיעה על היחס לקדושת בית המקדש השני. המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת שבועות קובעת שתוספת של שטח לתחום המקודש בבית המקדש חייב להיעשות: "במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד (דיינים) ובשתי (קורבנות) תודות ובשיר; ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם". בתקופת עזרא לא היו מלך, אורים ותומים או סנהדרין של שבעים ואחד.

 

למרות זאת, פוסק הרמב"ם, על תחומו של בית המקדש השני, שנבנה בידי עזרא, חלה קדושה, כיוון ששלמה "קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא" (משנה תורה, הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד). הראב"ד תוקף את דעת הרמב"ם וטוען בנחרצות ארסית כי: "סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו" (השגות הראב"ד, שם). לטענתו, קדושת בית המקדש הראשון סרה עם חורבנו, והטקס שערך עזרא בעת תחילת בנייתו של הבית השני לא קידש את המקום או את מה שעליו. רק באחרית הימים, טוען הראב"ד, "המקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם" ולכן, אגב, הוא פוסק: "הנכנס עתה שם (לתחום בו עמד בית המקדש) אין בו כרת".

 

המחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש בדבר חלותה של הקדושה הראשונה נוגעת גם בתפישות השונות לגבי עבודת האלהים לאחר החורבן. דעת ריש לקיש, לפיה קדושת המקום נעלמה עם החורבן, מאפשרת המשך של הפולחן המסורתי באמצעות הקרבת קורבנות: בגלל שבית המקדש חרב ואין עוד נוכחות של קדושה במקום מסוים, ניתנת הלגיטימציה "לחדש ימינו כקדם" ולשוב לתקופת טרום-המקדש, עת ניתן היה להקריב קורבנות בכל מקום. באופן פרדוכסלי, דווקא עמדתו של ר' יוחנן, לפיה הקדושה הראשונה נוכחת ועומדת במקום המקדש החרב, מחייבת שינוי מהותי באופן הפולחן: חוסר האפשרות להקריב קורבנות בבית המקדש עצמו, בשל חורבנו, והאיסור לעשות זאת מחוץ לתחומו גוזרים, למעשה, כרת על המשך קיומה של עבודת הקורבנות.

 

כיצד, אם כן, יש לעבוד מעתה את אלהים? לרבן יוחנן בן זכאי, מי שעיצב במידה רבה את היהדות שלאחר החורבן, יש רעיון: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל! אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי): בני, אל ירע לך! יש לנו כפרה אחת, שהיא כמותה; ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח' (הושע ו, 6)" (אדר"נ נו"א, ד).

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי