פעולת הקילוף היא לא רק פעולה של הפסיכולוג – היא פעולתו של הסופר. לאולר ביד, כמטאפורה ליוצר, שורשים מיתולוגיים. מעשה הכתיבה, אומר אלכס אפשטיין, כמו חותר לרגע הזה. עינת יקיר - לשונות
כמעט בכל סיפור של אלכס אפשטיין יש סיפור נוסף. אם לא סיפור – הפניה לסיפור או הפניה למקור מסוים, מסופר, שכבר נחל נחלה בתרבות בבחינת אינטר-טקסט. ולעתים המקור עמום, אבל יש איזו הכרה בקיומו. אדם מזדמן לדירתה של אהובתו ומגלה שספרייתה מכילה אותם ספרים שלו עצמו. האפשרות להתחיל לספר משהו, אומר אפשטיין בספר סיפוריו החדש "קיצורי דרך הביתה" (הוצאת ידיעות אחרונות), היא ההכרח לראות אותו בתוך משהו, בתוך קונטקסט אינסופי של אינטר-טקסט, שכל שיש לסופר בתוכו הוא איזו שהות-רגע, אך היא מאירה על הכל בעוצמה מהפכת.
בסתיו 1890 התיישב זיגמונד פרויד בחורשה של עצים בשלכת והחל מקלף באולר תפוח. בתוך התפוח – הוא חתך מהצד חתיכה דקה והציץ פנימה – היה עוד תפוח, קטן יותר, אדמדם ועסיסי, עם כמה כתמים כהים יותר של ריקבון. אין דבר פלאי יותר (ומבעית יותר) ממטאפורה שאתה מחזיק בידך. פרויד מיהר להשליך את התפוח אל היער, ולא הזכירו אלא באחד הסיפורים שסיפר לפני השינה לבתו, אנה, שנולדה ב-1895 – כמה חודשים אחרי שגילה את הלא-מודע. ייתכן מאד שהפרי התגלגל גם לאחד מהחלומות שאנה פרויד סיפרה לאביה כשהיתה בת חמש-עשרה, אבל גם אם כך, פרויד, שעדיין לא השלים באותה תקופה עם העובדה שבתו מגלה עניין בכתביו, השמיט את התפוח שבתוכו תפוח מדיווחיו על טבע הנפש.
[טבע דומם]
פעולת הקילוף היא לא רק פעולה של הפסיכולוג – היא פעולתו של הסופר. לאולר ביד, כמטאפורה ליוצר, שורשים מיתולוגיים. די אם נטוס במנהרת הזמן מפיגמליון החוצב בשנהב את אהובתו ועד "פטיש צרותיי" של ביאליק, החוצב את השיר בצור.
התפוח, דרך הפרשנות הנוצרית, זכה להתגלם כפרי גן העדן, כלומר כפרי האסור הראשון. אפשטיין ממקם את פרויד בדרמה הפסיכולוגית הראשונה של הספרות המופיעה במקרא, עם סיפור גן העדן, אבל אם סיפור גן העדן משווה לעצמו איזו ראשוניות בסיסית, הרי שאפשטיין מעמיד אותה בספק. תמיד בתוך תפוח יש עוד תפוח. תמיד בתוך סיפור יש עוד סיפור. המהות של הריקבון אינה קשורה בהכרח בסיפור האוטונומי, אלא גם בהיותו חלק ממערכת. ככזה דווקא, יש בו מה שאדום, נוצץ, ויש בו מה שרקוב.
אין דבר פלאי יותר (ומבעית יותר) ממטאפורה שאתה מחזיק בידך.
מעשה הכתיבה, אומר אפשטיין, כמו חותר לרגע הזה – של להחזיק מטאפורה ביד. המטאפורה היא הדבר הקרוב ביותר לדבר עצמו. באינטואיציה חריפה מבין אפשטיין כי לא ניתן להחזיק ביותר ממטאפורה – אנו שרויים בתוך מעשה של מילה, של לשון, מעשה שהוא תעתוע בבסיסו, עוד לפני שיצאנו לדרך. אלא שבעולם הספרותי שהוא מעמיד, שיש בו פלא רב של הדמיון, אין חסד של החזקת מטאפורה. אפילו החסד הזה משתבש כמעט תמיד משום שיכחה/בלבול/אי התאמה/סתירה/התעוררות מאוחרת: סלחי לי על כל פגמיו של הסיפור הזה, פותח אפשטיין את הסיפור "גיברלטר, סיפור אהבה". התנצלות זו מהותית לכתיבתו בכלל. הסיפור מתחיל בפגם, בכתם-ריקבון, בשחזור של תאונה. רק דרך התאונה הזו יכולה להיברא מחדש אתונה. כך אדגר אלן פו מובא ביידיש, פרויד – אמן החשיפה של הנפש – מסתיר את התפוח-בתוך-תפוח שגילה. סבתא-רבתא שורפת-מכבה את אנה קארנינה – רק כך היא יכולה לקרוא את טולסטוי. דון קיחוטה, קין, קארנינה, אודיסיאוס, אטלס, תזאוס – הכל זוכים לחיים שניים בדמות אלטר-אגו, אם להתנסח במונחיו של פרויד (וגם הוא עצמו, כאמור, זוכה לכך בעקיפין בסיפור של אפשטיין). מתוך אימתו למשל של בורחס בשיר "גבולות", המקונן על אפשרויות שנסגרות בפניך שוב ושוב, נפתח כאן, בספר הזה, עוד ספר, עוד דלת, עוד רחוב.
פרויד מיהר להשליך את התפוח אל היער, ולא הזכירו אלא באחד הסיפורים שסיפר לפני השינה לבתו, אנה, שנולדה ב-1895 – כמה חודשים אחרי שגילה את הלא-מודע.
האפשרות הממשית ביותר של סיפור להתקיים היא האפשרות שלו להיעלם, להימחות, לא להיות ברגע הבא. התפוח מושלך אל היער, הסיפור מובלע-נבלע כשם שהופיע. כל שנותר: מעין דיווחים משוחזרים שהפרסונה הפסבדו-עיתונאית של אפשטיין מצליחה לחלץ רגע לפני שישקעו שוב. יש סיפורים שלא סופרו; יש אמירות שוליים: בתוך ממלכת המילים הספק-קיימת יש לכאורה היררכיה מסורתית בין ספרות לבין סיפורים על ספרות. לכאורה, אפשטיין מספר סיפורים על ספרות. אך במגע פלא הם הופכים לספרות עצמה. אפשר להתחיל בטולסטוי ולסיים בווילון, אפשר להתחיל בפרויד ולסיים בתפוח. ועדיין. פרויד, האמון לכאורה בעצמו על ההיררכיה הזו, בוחר לכן להעניק למאורע הזה שלו מעמד של סיפור לפני השינה לבתו. כלומר סיפור שבע"פ, שהוראתו היא שיכחה, משום שהוא מסופר בלילה, לפני השינה. אך כמה פרויד, ממציא הלא-מודע, אינו מודע למעשה הזה שלו, כיצד דווקא במעשה השוליים הזה הוא דוחף את הסיפור אל מרכז התודעה של בתו, השוקעת, רגע לאחר שמספר לה את הסיפור. בשנתה העמוקה היא צוללת אל מעמקי הלא מודע, שם הסיפור הזה מתקיים שוב ושוב ושוב. האם יש מרכז גדול מזה?
ייתכן מאד שהפרי התגלגל גם לאחד מהחלומות שאנה פרויד סיפרה לאביה כשהיתה בת חמש-עשרה, אבל גם אם כך, פרויד, שעדיין לא השלים באותה תקופה עם העובדה שבתו מגלה עניין בכתביו, השמיט את התפוח שבתוכו תפוח מדיווחיו על טבע הנפש.
ההשמטה כאמור היא דווקא האפשרות של הסיפור להיות מסופר אצל אפשטיין. ההשמטה היא ההבטחה הלא נאמרת, שהסיפור ישוב בפנים אחרות. רק כך יש אפשרות-רגע לסיפור לגלות את פניו.
גם האדם האחרון בעולם כותב רומן, כותב אפשטיין בסיפור הקצר הזה, "בדיון", בן המשפט האחד. שוב ושוב, אנו נזרקים אל מערכת אינסופית של סתירות: עובדה מתעמתת בכותרת "בדיון"; רומן מתעמת בשש מילים שהן סיפור קצר; אדם אחרון, שאיננו בעצם (והרי גם לגבי האדם הראשון יש ספק).
אבל זו הוודאות היחידה שיש: הוודאות השבירה עד אינסוף של מילים, ושל בריאה מתוכן שוב ושוב, והמילים האלה יוצרות גם סיפורים, עוד ועוד, והמצב היחידי האפשרי הוא המצב של ההיות בתוך המילים, עד כדי כך שגם האדם האחרון בעולם יושב וכותב. וכותב וכותב. וכותב וכותב וכותב.