ספק של פוסק

09.08.11

חכם ורעייתו מנהלים שיחה ערה על מקרה שנסוב סביב הלכה בעניין של ספק טריפה. הרבה תמר דבדבני פוסקת בדיני דיאלוג זוגי

לוגו מדור הדף השבועי

כי הא דרבא שרא טריפתא וזבן מינה בישרא. אמרה ליה בת רב חסדא: אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא. אמר לה: הני מילי בוכרא דבשומא מזדבן, הכא מתקלא מוכח. מאי איכא, משום אומצא מעליתא? כל יומא אומצא מעליתא מזבנו לי (חולין מד ע"ב, ע"פ כתב יד ותיקן 121)

תרגום:
כמו (מעשה) זה שרבא התיר טריפה (לאכילה) וקנה ממנה בשר. אמרה לו בת רב חסדא: אבא התיר בכור (לאכילה, מפני שהיה בו מום ולכן נפסל מהקדשה) ולא קנה ממנו בשר. אמר לה (רבא): דברים אלה (אמורים) בבכור, שבשוּמה (אומדן כספי) נמכר, כאן המשקל מוכיח (את מחיר הבשר). מה יש, (האם קיים חשד) משום חתיכת בשר מעולה (במיוחד שנתנו לי)? כל יום חתיכת בשר מעולה מוכרים לי.

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת חולין מונה את המומים הגורמים לבהמה להיות טריפה ופוסלים אותה לאכילה. במסגרת הדיון התלמודי נזכרים שני סיפורים על חכמים, שפסקו הלכה במקרים של ספק טריפה, התירו את הבשר לאכילה ואף קנו ממנו בעצמם. הסיפור שיידון להלן הוא השני מביניהם.

 
פתרון לספק (cc-by-Brett Jordan)

דיון:
מה ניתן ללמוד מתוך דיאלוג בין חכם ואשתו על יחסיהם ועל דרישות ההלכה והמוסר?

כי הא דרבה שרא טרפתא וזבן מינה בישרא
הסיפור הפותח את הדיון התלמודי בנושא זה הוא סיפורו של רבה בר בר חנה שנזכר בדף הקודם. התלמוד דן במעשהו של רבה בר בר חנה בהקשר להוראה הערכית הדורשת מחכם שלא לאכול מבהמה שהיה ספק כלשהו לגבי כשרותה, גם אם הותר בשרה לאכילה. אף הסיפור הנדון כאן נפתח באופן דומה: רבא התיר לאכילה בשר בהמה שנחשדה כטריפה וקנה ממנו לשימוש עצמי, אלא שהתלמוד בוחר לבחון אותו במשקפיים אחרים. הפעם מבקש התלמוד לבדוק האם התנהגותו של רבה עונה על כללי ההוגנות והמוסר החברתי. 

אמרה ליה בת רב חסדא: אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא
את השאלה שמציבה בפני החכם מראה מוסרית, מאתגרת אותו ומניעה את הדיון התלמודי שבעקבותיו, שואלת בת רב חסדא, אשתו. אישה זו נזכרת כמה פעמים בתלמוד, ודמותה מעוצבת כבעלת ידע הלכתי (למשל בחגיגה ה ע"א), ואישיות סוערת.

דמות מרתקת זו ניכרת כבר בסיפור על ילדותה: "בת רב חסדא היתה יושבת בכנפיו (בחיקו) של אביה; היו יושבים לפניו רבא ורמי בר חמא; אמר לה (אביה): במי מהם את רוצה? אמרה לו: שניהם; אמר רבא: ואני אחרון" (ב"ב יב ע"ב, התרגום שלי). בתלמוד מובא הסיפור כדי להדגים שכוחות נבואיים ניתנו לאחר החורבן לילדים, אולם כשלעצמו ניתן בהחלט להבינו באופן הומוריסטי ואולי אף פארודי. אני קוראת בסיפור את "חוצפתה" של הילדה שאינה מוכנה להיות מושא למשחק או שעשוע של אביה, ומבקשת לקחת שליטה על מציאות חייה. על השאלה המחויכת היא עונה ברצינות, אולי אפילו בציניות, כאומרת: אני אבחר, אני אחליט, אני אנווט את חיי בעצמי. גם סופו של הסיפור מעלה בי חיוך ואפשר להבינו בשתי דרכים. ייתכן שרבא מבין מיד את הילדה שלפניו ומתוך פחד מכוחותיה, מבקש לדחות ככל האפשר את איחודו עמה. ייתכן גם שהוא עונה לה כך, דווקא מתוך חיבתו לחריפותה וכדי להבטיח לעצמו את המילה האחרונה בשיחה ובחייה.

במסכת יבמות קובע ר' יוחנן: "כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ונשאת, שוב אינה יולדת". עולה מכך, שמי שילדה בנסיבות כאלה נחשדת בהיותה פעילה מבחינה מינית בתקופת אלמנותה. בעקבות זאת מובאת שיחה מעניינת בין בת רב חסדא ורבא, בעלה השני: "(אמר לה רבא:) מרננים חכמים אחרייך (כיוון שילדת לי ילדים, אף-על-פי שנישאת לי יותר מעשר שנים לאחר שהתאלמנת)! אמרה לו – אני, דעתי עליך היתה" (יבמות לד ע"ב). גם כאן ניתן לקרוא את השיחה בשתי דרכים: ייתכן שהבעל והאישה "משתפים פעולה" באירוניה שהם מפגינים כלפי "שאר העולם", כשהם סותרים בחיוך את אמירתו של ר' יוחנן; ייתכן גם, שהבעל מבוהל מן הרכילות על אשתו, והאישה עונה לו – ברצינות? בציניות? בפתיינות? – שפוריותה טמונה בתשוקתה אליו בטרם נישואיהם, ובכך מערערת ממילא על "טהרתה" בתקופת אלמנותה ומבלבלת אותו אפילו יותר.

בסיפור תלמודי אחר (כתובות סה ע"א), מגרשת בת רב חסדא בזעם אלים את חומא מן העיר, כיוון שגרמה לרבא (במודע או שלא במודע) לגירוי מיני. האישה מגלה זאת מתוך תאוותו הפתאומית של בעלה אליה, ובכך מצטיירת דמותה כחריפה ואסרטיבית יותר מבעלה המפותה והמפוחד ממנה (ואולי אף מעצמו).

לאור דמותה הססגונית של בת רב חסדא בתלמוד, קשה לקרוא את שאלתה כאן בתמימות. אזכור מעשי אביה נדמה לא רק כמשרת את המסר המאתגר של הדיון התלמודי – השוואה בין מעשי רבא כאן ומעשי חכם אחר במקרה דומה – אלא גם כביטוי נוסף למערכת היחסים המורכבת בינה ובין רבא. אולי בציניות מכאיבה, אולי בעקיצה, היא מאתגרת את בעלה בהעמדתה אותו מול המודל האידיאלי (בעיניה) של אביה ובכך פוגעת בדימויו העצמי.

 
דיאלוג על מוסר ואמת (cc-by- Forge Theatre)

מאי איכא, משום אומצא מעליתא? כל יומא אומצא מעליתא מזבנו לי
בתשובתו לאשתו מסביר רבא את ההבדל העקרוני בין מעשה אביה למעשיו שלו: רב חסדא נמנע מקניית בשר הבכור שהתיר לאכילה, כיוון שבשר זה נקנה על-פי אומדן בלבד, ועל כן קשה לדעת אם המחיר שניתן לו אינו מהווה סוג של שוחד או טובת הנאה בתמורה להיתר שנתן;  רבא קנה מבשר שהתיר, כיוון שבמקרה שלו ניתן בקלות לבדוק אם שילם מחיר מלא או קיבל טובת הנאה כלשהי מן הבעלים. המשפט המסכם של דבריו מתייחס לטענה האפשרית כי קיבל מבעלי הבהמה טובת הנאה בצורת בשר משובח במיוחד. על טענה זו הוא עונה, שתמיד מוכרים לו בשר משובח, בין אם התיר או פסל את בהמת הבעלים. אמירה זו נדמית גם כהתרסה אישית. ייתכן שיש בדברים ניסיון נואש לזכות בכבוד מאשתו, ולחזק את דימויו בעיני עצמו, באמצעות אזכור הכבוד שרוכשים לו אחרים; ייתכן שהוא רומז לכך שאביה היה מקובל ואהוב פחות ממנו.

הדיון התלמודי בסיפור זה מתמקד בבחינה מוסרית של מעשה רבא, תוך הבאת אמירות המדגישות את חובתו של חכם להימנע ממראית עין של קבלת טובות הנאה: "איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה לעצמו... איזהו וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו, 27)? זה הרואה טרפה לעצמו" (חולין מד ע"ב). החכם מחויב לראות בבשר שהתיר טריפה ולהימנע מאכילתו, בשל הדרישה המוסרית לשנוא מתנות. כל האמירות לעיל מובאות בתלמוד בשם רב חסדא, אביה של בת רב חסדא, ובכך אפשר לראות ניסיון להעמיד את התנהלות רב חסדא במקרה של בשר הבכור, כגישה עקרונית-מוסרית, בניגוד להגדרתה כתגובה ייחודית במקרה מסוים, כפי שניסה רבא לתאר זאת. ניתן גם להבין זאת כצידוד תלמודי באישה – יש לה על מה לסמוך בביקורתה כנגד בעלה.

האם השיחה הזוגית בין רבא לאשתו מלמדת שקבלת טובות הנאה מפסיקה הלכתית היא סימן לחולשת הפוסק כאדם, או שמא דווקא מובן מכאן שהדבר בלתי נמנע בעבור מי שמכובד ואהוב בקהילתו?

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

 

 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי