סימן שרב נתקל בו בדרך לביקור משפחתי מתפרש אצלו כאות כי יום טוב צפוי לו - אבל דווקא קבלת הפנים שזכה לה בבואו היא שהעכירה את יומו. ואולי הכל תלוי בנקודת מבטו? הרבה תמר דבדבני מאחלת שנה טובה
רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו. אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא, חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחא נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, א"ל: איכו השתא – ספיתו להו איסורא לבני ברת?! לא אכל רב מההוא בישרא (חולין צה ע"ב)
תרגום:
רב היה הולך לבית רב חנן חתנוֹ, ראה מעבורת שבאה לפניו (לקראתו), אמר: מעבורת באה לפני, יום טוב (יהיה) בפנים. הלך עמד בשער, הביט בסדק בדלת, ראה חיה (שחוטה) שתלויה, דפק על השער, יצאו כל העולם לפניו, בא השוחט גם, לא העלים רב עיניו ממנו (מן החיה), אמר לו (לשוחט): האמנם (אתה עושה כך) עכשיו – מכין להם דבר איסור לבני הבת (שלי)?! לא אכל רב מאותו הבשר.
הקשר:
הפרק השביעי של מסכת חולין עוסק באיסור אכילת גיד הנשה. המשנה השנייה בפרק קובעת: "שולח אדם ירך לגוי, שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר". לגוי מותר לאכול מגיד הנשה והבעיה עלולה להתעורר רק במקרה בו ימכור הגוי את הבשר ליהודי. לדעת המשנה, יש לסמוך על יהודים הקונים בשר מן הגוי, שידעו להימנע מאכילת גיד הנשה. רעיון זה מעורר מחלוקת בתלמוד, ועמדת רב לגביו נחרצת: "בשר, כיון שנתעלם מן העין – אסור" (חולין צה ע"א). כלומר, אין לאכול בשר שלא היה תחת השגחה מתמדת. במסגרת הדיון בעמדה זו, מובא גם הסיפור שיידון כאן.
דיון:
אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו –
רב הולך לבקר את בתו וחתנו. בדרכו, הוא "קורא" את המציאות באופן אופטימי: המעבורת שבאה לפניו, בלא שחיכה לה, מסמנת לו שיהיה זה יום טוב. הבנה אחרת היא, שרב אינו "קורא" את המציאות באמצעות ה"סימן", אלא מנסה לכונן אותה ממש. בכל מקרה, נדמה שיש כאן התחלה משמחת ומלאת תקווה.
אודיק בבזעא דדשא, חזי חיותא דתליא –
רב בוחר להציץ לבית מארחיו, לפני שהוא מקיש בדלת להודיע על בואו. מה הוא רוצה לבדוק? האם הוא מתרגש לקראת העתיד ומבקש לראות אם "נבואת" המעבורת התגשמה?
כל בני המשפחה (cc-by-deansouglass) |
בהציצו אל החצר, הוא רואה חיה שחוטה, המיועדת לסעודה המשפחתית. נדמה שה"סימן" שנתן במעבורת הצליח, ו"יום טוב" מחכה לו בפנים: סעודה דשנה מובטחת לו ואירוח כדת וכדין.
טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחא נמי –
בהקישו על הדלת, יוצאים כל בני הבית לקראתו, ועימם גם השוחט. הדמיון הלשוני בין תיאור יציאת האנשים ובין תיאור הגעת המעבורת בתחילת הסיפור ("לאפיה") יוצרת הקבלה בין ה"סימן" ובין המציאות: המעבורת הקבילה את פניו וכך עושים גם בני משפחתו. ה"נבואה" של רב הולכת ומתגשמת.
לא עלים רב עיניה מיניה –
הסיפור שנפתח בתקווה ואופטימיות, מתחיל להסתבך. נדמה, שהתגשמות ה"סימן" באופן מובהק כל-כך, מעוררת ברב רגשות הפוכים מהצפוי. במקום לשמוח ולהתמוגג ממילוי ציפיותיו, הוא נוהג בחשדנות רבה. יציאת "כל העולם" לקראתו, ובכלל זה גם השוחט הממונה על הכנת הבשר לסעודה, אינה גורמת לו התרגשות, אלא דווקא מזהירה אותו מפני בעיות הלכתיות אפשריות: אם כולם הולכים לקראתו, מי משגיח על הבשר? אם אין משגיחים על הבשר, כיצד ניתן יהיה לאכול ממנו בבטחה?
במקום לקבל בברכה את קבלת הפנים, נוזף רב בשוחט: בעזבך את הבשר בלא השגחה, אתה גורם לבני הבית לאכול מאכלים אסורים!
דבריו אלה תואמים, כמובן, את שיטתו ההלכתית של רב, שהוזכרה לעיל: הוא גורס שאין לאכול מבשר שנעלם מעין משגיחה, ולו לרגע קט. לכן, כדי להכשיר את הבשר לאכילה, הוא אינו מסיר ממנו את עיניו ממנו אף לא לרגע. "כולי עלמא" מתבוננים ברב, האורח המכובד, אך רב נועץ עיניים חשדניות בבשר.
הסיפור אמנם מעלה שאלה הלכתית, אולם דומני, שעיקרו דווקא בהצעת טענה ערכית לגבי הלך הרוח של רב, כאדם וכפוסק. נקודת המפנה של הסיפור מצויה במפגש של רב עם בני הבית המקבילים את פניו. דווקא ברגע זה, שבנוי מבחינה סיפורית ומובן מבחינה פסיכולוגית כשיאו המשמח של יום שהתחיל ב"סימן" אופטימי, רואות עיני רב את ה"כתם" האפשרי, את הכמעט-מעידה, את האופציה הפסימית. קריאת הסיפור מתחילתו, בעקבות אמירתו הטעונה של רב כלפי השוחט, מגלה בו פנים אחרות לחלוטין מאלה שנגלו בו בקריאה הראשונה. הפעם, צצות ועולו שאלות חדשות: מדוע זקוק רב ל"סימן" שיהיה זה "יום טוב", הרי הוא הולך לבקר את משפחתו האהובה, ומה רע כבר יכול לקרות לו? האם מציאת "סימן" במעבורת אינה מלמדת כלל על האופטימיות הטבועה ברב, אלא דווקא על ההיפך – על חששות ופחדים משתקים מפני העתיד, כאשר רק מציאת "סימנים" טובים (או כינונם) מאפשרת לו להמשיך ולפעול בעולם, להמשיך ולחיות?
גם ההצצה בסדק הדלת מקבלת משמעות חדשה: האם רב אינו מציץ לפני כניסתו כדי לוודא שהתמלאה ה"נבואה", אלא מפני שהוא חושש עמוקות שמא לא יתגשם ה"סימן"? ואולי להיפך, וההצצה מלמדת על כך שהוא חושש דווקא מכך שה"סימן" יתגשם במלואו? האם פוחד רב מן הרע האפשרי או מן הטוב הצפוי?
לא אכל רב מההוא בישרא –
בסופו של יום, רב לא אוכל מן הבשר שהוכן לכבודו, ובמו פיו הופך את "נבואתו" על-פיה: ה"סימן" שראה במעבורת לא התגשם; קבלת הפנים החגיגית שהוכנה לכבודו לא הגיעה לכלל מימוש; יומו לא ראוי להיקרא "יום טוב".
מה מסמנת המעבורת? (cc-by-nils vander burg) |
התלמוד מנסה להסביר מדוע בחר רב שלא לאכול מן הבשר, ומציע שתי אפשרויות, אותן הוא סותר מיד: אולי רב חשש שהבשר לא הושגח כהלכה? לא ייתכן, שהרי הוא עצמו לא העלים ממנו עין! האם העניש רב את עצמו על כך שנתן "סימן" במעבורת ויש בכך חשש של "ניחוש" וסוג של עבודה זרה? לא ייתכן, שהרי הוא עצמו קובע כללים ברורים להגדרת "ניחוש", וכאן אין הם מתקיימים. לכן, לדעת התלמוד, רב נמנע מן הבשר כיוון ש: "סעודת הרשות הייתה, ורב לא נהנה מסעודת הרשות" (חולין צה ע"ב, התרגום שלי). כלומר – רב לא התכוון לאכול מן הבשר בכל מקרה, כיוון שלא הייתה זו סעודת מצווה, המחויבת מבחינה הלכתית באירועים מסוימים במעגלי השנה והחיים, והוא נהג שלא ליהנות בסעודות שהן בבחינת רשות בלבד.
ניתן לקרוא את פירוש התלמוד כאן כניסיון לתת טעם הלכתי במעשהו של רב. אני מבינה את הדברים כמבט חושפני אל שורש נשמתו של רב, מבט שמתבהר ביתר חדות לאור הסיפור. הביטוי "רב לא נהנה מסעודת רשות" מכאיב בכנותו: רב הוא אדם שנהנה רק כשהוא מצווה לכך; אדם שאינו נהנה מן המוצע לו ברשות; אדם שמסרב לקבל בשמחה את קבלת הפנים של העולם לקראתו; אדם, שמרוב חשש שייעלם דבר מעינו המשגיחה, מתעלם מן הברכה המצויה סביבו.
לרב ולכולנו, אני מאחלת שנצליח לקבל את השנה הבאה בשמחה, שנשכיל לפקוח עינינו אל הטוב שבה ושנפתח ליבנו לקבל את הברכה שהיא מביאה עימה.
שנה טובה!
רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו
הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.