הסיגד שלי

במשך דורות רבים היו יהודי אתיופי מנותקים משאר הקהילות היהודיות וספגו יחס נוקשה משכניהם. רדפו אותם, שרפו את ספרי הקודש שלהם, נישלו אותם מזכות החזקת אדמה (כשהחקלאות היא מקור הפרנסה העיקרי במדינה) והתנכלו להם - האשימו אותם בין השאר ברצח ישו ובהריגת תינוקות נוצרים לצורך קורבנות. למרות זאת, שמרה הקהילה על מנהגיה הייחודיים בקנאות, וחג הסיגד הוא דוגמה טובה למנהגים אלה.

מקור חג הסיגד הוא בספר נחמיה (פרק ח', פסוקים ה'-ו'; פרק ט', פסוק ג'), שבו מתוארים עזרא ונחמיה כמחדשי הברית בין העם לה'. בשובם מגלות בבל, מצאו השניים את שארית העם שישב בירושלים מרוחק מדרכי התורה, ומי שחזרו איתם מהגלות היו ספקנים. "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם וייקדו וישתחוו לה' אפיים ארצה".

המילה "סיגד" פירושה סגידה, השתטחות והרכנת ראש בפני ה'. חג הסיגד נחגג בכ"ט בחשון, 50 יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לחג מתן תורה, הנחגג 50 יום לאחר פסח. מכאן המשמעויות הנוספות של החג: החג מזכיר את מעמד הר סיני ומביע את הגעגועים ואת הכיסופים לציון. יום הסיגד איחד אנשים שגרו באזורים מרוחקים ולא יכלו לתקשר באמצעים מודרניים והיה זירה לפיוס בין אנשים ששמרו טינה זה לזה.

צום, שירה ותפילה

ההכנות לחג נמשכו זמן רב: מי שגרו רחוק התחילו במסע רגלי כמה ימים או שבועות מראש, ואלה שקיבלו את פני האורחים אפו, בישלו וערכו במרץ את המקום לקליטת הבאים. בערב החג הכינו כולם – עניים, עשירים, ילדים ומבוגרים - את הלבוש המסורתי ליום החג.

בבוקר יום הסיגד התאספו ההמונים בצולת בית (בית הכנסת) והוציאו את ספר האורית (התורה) בשירה אדירה. הנשים השמיעו קולות שמחה, הקייסים (הרבנים) זימרו וההמון חזר אחריהם. בראש השיירה אל פסגת ההר נישא ספר התורה, ואחריו צעדו האנשים שהתקבצו מכל הכפרים. חלק מעולי הרגל נשאו אבנים על ראשיהם כסמל לכניעה בפני ה' וכבקשת מחילה על חטאים. 

יום הסיגד הוא יום צום ותענית, בדומה ליום הכיפורים. ההמון צם ומענה את נפשו ואת גופו ומבקש סליחה ומחילה מה'. במהלך היום קראו הקייסים פרקים מתוך ספר התורה, ולקראת סיום כרעו כולם ברך, סגדו (השתחוו), ביקשו מחילה על חטאיהם והתפללו לזכות לראות את ירושלים במו עיניהם.

היום הסתיים בירידה מן ההר בשירה אדירה ובריקודים. ההמון צעד אל הבתים לסעודת המצווה ששוברת את הצום, לא לפני שהקייסים איחלו ש"בשנה הבאה נחגוג בירושלים".

באחרונה עבר בקריאה שלישת בכנסת החוק המכיר בסיגד כחג לאומי, עם כל המשמעויות הכרוכות בכך. כיום באים המונים אל ירושלים פעם בשנה ומתקבצים בטיילת ארמון הנציב או בכותל המערבי. אלה וגם אלה נושאים תפילות לשימור הברית עם ה' וקוראים קטעים מספר נחמיה העוסקים בחידוש הברית, וקטעים נבחרים מספרי דברים וויקרא, המזכירים את הברכות שיבואו על שומרי הברית ואת הקללות שיבואו על מפיריה.

המבוגרים שומרים עדיין על מצוות הצום במשך כל היום. רוב התפילה נעשית בשפת הקייסים, וההמון חוזר וסוגד מדי פעם בפעם. עם השנים קיבל החג גם גוון ציבורי, ורבים מבני הקהילה ומקהילות אחרות באים להתבסם מאופי החג, וכך נוצר קיבוץ גלויות. זו גדולתו של היום. 

מעבר למשמעויות הדתיות העמוקות, מצטיין חג הסיגד ביצירת קשרים בין אנשים. הוא היה ונשאר זירה לפיוס ולפתיחת דף חדש. האופן שבו הוא מנוהל והתכנים שלו גורמים למי שלוקחים בו חלק לחשוב ברוגע, ללא התלהמות, ולקחת דברים בפרופורציה.

זקני הקהילה טוענים שעם ששרד עבדות במצרים, גירושים והגליות רבות – ועל אחת כמה וכמה קהילה שצעדה ברגל מאות קילומטרים במדבריות סודן וסבלה מאבדות רבות בנפש כדי להגשים חלום עתיק - יוכל לעבור גם תקופות קשות אחרות. העם ימשיך להתקיים בזכות הדבקות באמונה ובזכות הערכים שהוא מוריש לדורות הבאים.

גשר בין קהילות

אירועי הסיגד בילדותי באתיופיה חקוקים בזיכרוני כאירועים מיוחדים שקשה לבטאם במילים. שלא כמו בישראל, באתיופיה נחגג הסיגד בסוף האביב, לפני תקופת הקציר, זמן שבו כל הגבעות היו מכוסות בפריחה אדירה. בנהרות זרמו מים צלולים שהתנפצו על הסלעים והשמיעו קול שירה, וציפורים בגוונים מרהיבים עפו מענף לענף. ההמתנה לדודים שהגיעו ממרחקים, מלווים בבני דודיי שלא ראיתי שנה ויותר, היתה מורטת עצבים, והמתנות שקיבלתי מהקרובים היו יקרות לי מפז. ביום הסיגד היתה עדנה לילדים, ושוחררנו מהמטלות ההרגילות שלנו כדי להתבסם מהניחוח המיוחד של החג.

מאז עלייתי לארץ, אני מקפיד להגיע לאירועי החג המתקיימים בירושלים. בשבועות שלפני הסיגד אני עובר בין בתי ספר ומדבר על אודותיו. אני מודע להבדלים האדירים בין אתיופיה לישראל, ובשנים האחרונות אחזה בי, כמו ברבים וטובים מבני הקהילה, דאגה שהחג ייעלם כשייעלם הדור שידע את עברו המפואר, אך לשמחתי הרבה החג קיבל הכרה חוקית. תקוותי היא שהסיגד יישמר במתכונתו הנוכחית וישמש גשר בין הקהילות השונות כי תכניו וערכיו האוניברסליים יכולים לשמש תשתית טובה לבניית חברה סובלנית ומבינה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי