שתיים אוחזות

האגדה מחדדת שאלות תיאולוגיות ומעוררת קושיות מוסריות, ואילו ההלכה מכריעה כיצד עלינו לנהוג למעשה. למרות ההבדלים ביניהן, לשתיהן תפקיד בלימוד התורה. תמר דובדבני - הדף השבועי

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים (שמות כ"ב, ה') - כי תצא מעצמה; שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה (שם, שם) - אלא אמר הקב"ה: אני היצתי אש בציון, שנאמר: וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן (איכה ד', י"א),אני עתיד לבנותה באש, שנאמר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נאום ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב (זכריה ב', ט'); שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה - אמר הקב"ה: עלי לשלם הבערה שהבערתי. שמעתתא: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך: אִשו משום חִציו
(בבלי בבא קמא ס', ע"ב, על פי כתב יד פירנצה).

 

הקשר:


משנה ה' בפרק ו' של מסכת בבא קמא קובעת את אחריותו של אדם על הנזקים שגרמה אש שהבעיר. כבסיס להלכה זו מובא הפסוק משמות כ"ב: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה". במהלך הדיון התלמודי בסוגיה זו, מסופר על שני תלמידי חכמים, רב אסי ורב אמי, המבקשים ללמוד תורה מרבם, רבי יצחק נפחא - האחד מבקש ללמוד ממנו אגדה, והשני מבקש ללמוד ממנו הלכה. כל אחד מהם מפריע לרב העונה לחברו, ועל כך מושל להם הרב משל: "למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה (צעירה) ואחת זקנה. ילדה מלקטת לו (שערות) לבנות, זקנה מלקטת לו (שערות) שחורות, נמצא קירח מכאן ומכאן!". כדי לסבר את אוזני שניהם, דורש להם הרב את המדרש שיידון כאן ומציגו כמקור ללימוד אגדה והלכה גם יחד.  

דיון:


במסתו הידועה "הלכה ואגדה" מגדיר חיים נחמן ביאליק את היחס שבין הלכה ואגדה: "להלכה - פנים זועפות, לאגדה - פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מידת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן - מידת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו - קליפה, גוף, מעשה; וזו - תוך, נשמה, כוונה". המדרש הכפול של רבי יצחק מציע לנו "מבחן" להגדרה זו באמצעות הדיון בשאלת אחריות אדם/אלוהים לנזקי האש.

 

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים - כי תצא מעצמה; שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה - הפסוק שדורש רבי יצחק נפחא נזכר במשנה שעליה מוסבת הסוגיה התלמודית, שם הוא משמש כאסמכתא להלכה הקובעת את אחריות המבעיר לנזקי האש. רבי יצחק נפחא בוחר בפסוק זה כדי ללמוד ממנו אגדה והלכה גם יחד. שתי הדרשות - זו האגדית וזו ההלכתית - מבוססות על מה שנראה כסתירה בפסוק: חלקו הראשון מדבר על אש הנדלקת מעצמה ("תצא אש"), ואילו מחלקו השני מובן שיש לה מבעיר והוא זה שאחראי עליה ועל נזקיה. 



אמר הקב"ה: עלי לשלם הבערה שהבערתי
-
בחלקה האגדי של הדרשה לומד רבי יצחק נפחא ממעשה אדם על מעשי האלוהים: כשם שאדם חייב לשלם על נזקי האש שהבעיר, כך גם אלוהים. מן הפסוקים שמצטט רבי יצחק נפחא בדרשתו עולה כי האש היא זו שגרמה לחורבן בית המקדש ולגלות. נדמה כי הדרשן, בעקבות הפסוק בשמות, מתלבט בשאלה אם אלוהים הוא זה שהצית את האש ("אני הצתי אש בירושלם") או שמא היא יצאה מעצמה ואלוהים רק נוטל על עצמו "אחריות מיניסטריאלית" לנזקים שגרמה. ההבנה כי אלוהים אינו האחראי הישיר לחורבן, ואולי לגילויי ההרס בעולם בכלל, היא הבנה שיש לה רווח תיאולוגי, אבל גם מחיר כבד: אם אלוהים אינו שולט ברוע ובמוות, אזי ברור כי הוא אלוהים שכולו טוב, אבל הוא גם אלוהים חלש יותר, ששליטתו בעולם מוגבלת; אם אלוהים הוא האחראי גם לאש המתחוללת בעולם, הרי שאולי אינו רק טוב ויש בו גם צד של רוע. המחלוקת בין שתי השיטות התיאולוגיות הללו ארוכה ועמוקה (ניתן להבחין בניצנים שלה כבר בהבדלים שבין שני סיפורי הבריאה בספר בראשית). בדרשה על הפסוק בירמיה ט' מתאר ר' יוחנן את יחסי אלוהים עם ישראל כיחסי אב מכה עם שני בניו, ישראל ויהודה: "למלך שהיו לו שני בנים - כעס על הראשון, נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר: אוי לזה מאיזו שלווה נגלה. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר: אנא הוא דתרבותי בישא (שתרבותי רעה, שחינוכי רע)".


מדרשה זו עולה כי האב-אלוהים אחראי לפצעיהם ולגלותם של בניו: לא רק כיוון שהכה וגירש אותם, אלא גם בגלל שהוא זה שלא חינכם כראוי. דרשה זו קשה מאוד, אבל דרשת החכמים על אותו פסוק אינה קלה ממנה: "למלך שהיו לו שנים-עשר בנים ומתו שניים, התחיל מתנחם בעשרה... וכיוון שמתו כולם התחיל מקונן עליהם איכה ישבה בדד". בדבריהם מרמזים החכמים לכך שלאב-אלוהים לא היתה כל מעורבות במות בניו-ישראל, ובוודאי שהוא מחוסר אחריות לגורלם. אלוהים של דרשת ר' יוחנן מוצג כאב מכה וכמחנך גרוע, ואילו אלוהים של החכמים אמנם טוב ורחמן, אבל פסיבי וחסר שליטה בעולם. מה עדיף?

 

נדמה לי שהדרשה האגדית של רבי יצחק נפחא מקבלת את השיטה הגורסת את שליטתו המוחלטת של אלוהים בעולם: אלוהים נוטל על עצמו את האחריות ומבטיח לשלם על נזקי האש. הפיצוי על השריפה יהיה גם הוא באש, כפי שנלמד מן הפסוק בזכריה: האש שהחריבה היא זו שתשקם; אש המוות וההרס תהפוך לאש של קדושה ובנייה. כיוון ששליטתו של אלוהים בעולם היא כוּלית, הוא יכול להשתמש באש כרצונו, ואם ירצה, יהפוך את כלי המוות לכלי בניין. 

 

שמעתתא: פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך: אשו משום חציו -  במהלך הדיון על משנה ג' בפרק ב' של בבא קמא, שבה מתואר מקרה של כלב שגרם לשריפה, מציעים ר' יוחנן וריש לקיש שתי הגדרות לאחריות האדם על מעשיהם של אלה שתחת בעלותו: "אִשׁוֹ משום ממונו" ו"אשו משום חציו" (ב"ק כ"ב, ע"א). ריש לקיש טוען שאדם חייב על נזקי האש שגרם כלבו, כיוון שהוא רכושו או "ממונו". ר' יוחנן טוען שאדם חייב על הנזקים כיוון שהם נגרמו מכוחו שלו, כאילו הוא עצמו שילח את האש באמצעות חצים בוערים. המחלוקת בין שתי הגדרות אלה מלווה את המסכת לאורכה ומתגלה גם כאן. כיוון שתחילת הפסוק מדבר על "נזקי ממונו", כלומר, על אש שהודלקה באופן עקיף בלבד על ידי אדם (באמצעות מי שבבעלותו, למשל), אבל סופו ב"נזקי גופו", כלומר, באש שהבעיר אדם באופן ישיר (שהרי נאמר במפורש "המבעיר"), לומד רבי יצחק נפחא שהאחריות לנזק מוטלת על האדם, כאילו מכוחו שלו היא נוצרה - "אשו משום חציו".

 

רבי יצחק נפחא מנסה ללמד את תלמידיו שהן להלכה והן לאגדה יש תפקיד משמעותי בלימוד התורה. בדרשתו הוא מלמד שמשתיהן עולים רעיונות דומים: גם אם לא אני זו שגרמתי לנזק באופן ישיר, אני חייבת לשלם עליו כיוון שהוא נעשה מכוחי שלי. האגדה לומדת רעיון זה מפסוק העוסק בבני אדם ומדרשה המתארת את מעשי האל. בכך היא מחדדת שאלות תיאולוגיות ומעוררת קושיות דתיות ומוסריות. ההלכה "מצמצמת" את הדיון לפרקטיקה האנושית בלבד ומכריעה כיצד עלינו לנהוג.

 

ח"נ ביאליק, במסתו הנזכרת לעיל, כתב: "קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה - זוהי האגדה; מקום החניה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה - זוהי ההלכה". למרות שאיני מסכימה לכל דבריו שם, אני מוצאת כי בהגדרה זו הצליח לקלוע גם לתפקידן של ההלכה והאגדה כאן: השאלות התיאולוגיות הקשות באמת, כמו הדיון במהות יחסי אלוהים ואדם או העיסוק באחריות האלוהית על התנהלות העולם, עולות מן האגדה; ה"תרגום" המעשי שלהן, שבמסגרתו התביעה להתנהלות אנושית פרקטית מסוימת, נמצא בהלכה. גם בדוגמה שנידונה כאן, הפרקטיקה ההלכתית הנדרשת מספקת תשובה פורתא, מעין "מקום חניה" למצוקות והמשאלות שמעלה האגדה, אבל בו בזמן היא גם משתיקה אותן, לפחות בינתיים, עד האגדה הבאה.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את
"אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

Model.Data.ShopItem : 0 6
תגיות: אגדה הלכה

עוד בבית אבי חי