שם ושארית

השמות הפרטיים שאנו נושאים עימנו רבי משמעות – חלקם נבחרו בעבורנו על שום המדרש החבוי בהם, חלקם ניתנו לנו כזיכרון לבני משפחה קדומים ואהובים. עיסוק בשם, הוא קודם כל עיסוק במי שנתנו אותו: מה הברכה שטמנו בו? מהם המסרים האידיאולוגיים, הדתיים והחברתיים ששיקעו בתוכו?

שמותיהם של בני יעקב, למשל, מאפשרים לנו מבט "מבפנים" על היחסים בין אמהותיהם לאביהם ובינן לבין עצמן: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:" (בראשית כט, 34-32).

שלושת בניה הראשונים של לאה מביעים בשמותיהם את תקוותה לזכות באהבת יעקב: "עתה יאהבני אישי", "שמע ה' כי שנואה אנכי", "עתה הפעם ילוה אישי אלי". הילדים לא רק נושאים בשמם ובזהותם את ציפיית אימם לאהבה, אלא גם משמשים בידיה מעין כלי להגשמת משאלותיה. כאשר ראובן (ראו- בן) קוטף דודאים ומביאם לאימו כדי להרבות את פריונה (בראשית ל, 14) הוא מדגים כיצד השם שניתן לו מעצב את יחסיו עם אימו ועם אביו ומשפיע על הבנתו את תפקידו כבן - לעזור לאימו להשיג את אהבת אביו ולנצח במלחמת הפריון מול רחל.

במלחמה זו שותפות, בעל כורחן, גם שפחותיהן של רחל ולאה – את שמות ילדיהן בוחרות הגבירות ולא הן בעצמן. קביעת השמות מבטאת בעלות על הילדים, ודוחקת אף אותם אל המאבק המתמשך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (בראשית ל, 8-7).

דמה בדמי זורם
הכמיהות והתשוקות, העלבונות והפגיעות שחוו נותנות השמות, מחלחלים אל חייהם של אלו שנושאים אותם. בשמות בני יעקב הם באים לידי ביטוי במצלול ובפרשנות המדרשית הניתנת לו. במקרים אחרים, המשא שמוטל על הילדים באמצעות השם אינו נובע ישירות מן הפירוש המילולי או הדרשני שלו, אלא מן המשמעות שמעניקים לו ההורים.

הנביא הושע למשל מתבקש על-ידי אלהים לייצג בחייו שלו את היחסים המעורערים שבין אלהים ועמו. הושע מצטווה לקחת לו אישה זונה ולחוות על בשרו את אכזבת אלהים מ"אשתו"-ישראל. לבנו הבכור עליו לקרוא בשם "מקולל": "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל:" (הושע א, 5-4). בשם "יזרעאל" עצמו יש ברכה לפריון ולהשגחה אלהית: "האל יזרע", כלומר ישפיע שפע, יצמיח ויפריח את נושאו. למרות זאת, ניתן שם זה לבנו של הושע לא בשל הפירוש המילולי שלו, אלא בשל הקשרו הפוליטי – העיר יזרעאל היא אחד המרכזים השלטוניים של ממלכת ישראל (ראו למשל בסיפורו של אחאב במלכים א, 21), ואותה מבקש אלהים להרוס ולהחריב. בנו של הושע, אם כן, קרוי על שמו של מקום שנגזר דינו להיענש, והוא נושא עימו קללה של חורבן.

השם הפרטי, בהיותו חלק מהותי מזהותנו, הוא יסוד חוזר ביצירותיהם של אמנים, סופרים ומשוררים. האמן ומבקר האמנות, מיכאל סגן כהן (1999- 1944) ראה עצמו כבן דמותם של הנביאים. בהגותו ציין שמתפקידיו של האמן להוכיח ולהנחות את העם הצופה ביצירותיו. כמו הושע הנביא הוא מדמה את עצמו לאל. הוא עושה זאת על ידי פירוק שמו הפרטי לשלושה מרכיבים ויוצר טריפטיך. בלוח הימני כתובה המילה "מי" באותיות באוהאוז, בלוח המרכזי מצוירת כף יד האלוהים על רקע השמיים – דימוי מוכר לאלוהים באמנות יהודית כבר מן העת העתיקה - ובלוח השמאלי כתובה המילה "אל" בכתב יד מסורתי. את הטריפטיך יש לקרוא כשאלה ותשובה: "מי  [כמו]  האל?" כף היד מייצגת את האות "כ", מי -כַ -אל? והתשובה היא:  מיכאל. מיכאל סגן-כהן יוצר ומחנך כמו האל.

בן דמותם של הנביאים. מיכאל סגן-כהן

בדומה למיכאל סגן כהן, גם רחל המשוררת הבינה את שמה כמסר שנשלח אליה מדורות עברו. היא ראתה ברחל המקראית מעין אחות תאומה וחשה הזדהות עמוקה איתה. בשיר "רחל" היא מגדירה את עצמה כמי שממשיכה את דרכה של האם המקראית ונושאת עימה את המטען ה"גנטי" והאישיותי שלה: "הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם / הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן".

ברכת הגר
לעתים נושאים בחובם שמותינו מסר אידיאולוגי מאת הורינו. בספרו הראשון, "ערבים רוקדים", מספר סייד קשוע על ההתלבטות של אחיו וגיסתו בבחירת השם לבנם הבכור: "הם חשבו על 'ביסאן', שהיום היא בית-שאן. חשבו על 'עִז א-דין' כמו עִז א-דיון אל-קסאם, חשבו על 'צ'ה גווארה', על 'נלסון מנדלה', על 'קסטרו', על 'נאצר', על 'סַבְּרָא'. חשבו לקרוא לו 'וָטָן' (מולדת), כמו שאבא רצה לקרוא לי בהתחלה. חשבו על 'ארְד' (אדמה), ועל 'איאר' (מאי), בגלל שאחי סאם נולד באחד במאי".

מרצף השמות המוצעים בסיפור ניתן ללמוד לא מעט על קשת העמדות הפוליטיות והחברתיות של ההורים. באופן מפתיע, בחרו לבסוף הורי הרך הנולד בשם שכשלעצמו הוא נטול כל משא רעיוני ופוליטי, אך למרות זאת טומן בחובו ביטוי אמיתי וכן למודעות פוליטית מעמיקה: "בסוף הלכו על השם שהציע אחי הקטן מחמוד, וקראו לילד 'דני'. מחמוד אמר ששם כזה יחסוך המון בעיות לילד. שאולי יצחקו על השם בבתי-הספר בטירה, אבל הוא בטוח שבאוניברסיטה, בעבודה, באוטובוס או סתם בתל-אביב, עדיף 'דני'."

רעיונות פוליטיים מוטבעים גם בשמה של הגר, ומובעים גם בייצוגה האמנותי. השם "הגר" מרמז על זרותה ומעמדה הנמוך (שמה נגזר מהמילה "גר"), ולמרות שילדה את בנו הבכור של אברהם היא זוכה ליחס משפיל ומגורשת על ידו. במקרא אנחנו רואים שהיוזמה לגירוש הגר באה משרה כתוצאה מקנאה (בראשית כא, 10) . אברהם לא מרגיש בנוח עם הגירוש (בראשית כא, 11) ומבצע אותו רק משום שהאל מכוון אותו לשמוע בקול שרה. כלומר מעשהו של אברהם הוא מעשה של צייתנות ולא של בחירה חופשית. בציורו הקלאסי של האמן הקתולי גוסטב דורה (צרפת, 1832 – 1883) משנת 1865, ניתן להבחין בצייתנותו של אברהם ובנחישותו למלא אחר הנחיות האל. שום היסוס לא ניכר בפניו ובתנוחת גופו והוא שלם עם הקללה שמוטלת על הגר. לעומת זאת אסכולת הציירים הפרוטסטנטיים מהולנד מהמאה ה-17, בחרו להדגיש בציוריהם את תחושות הבטן הקשות של אברהם ואף להעניק בשמו, באמצעים ציוריים,  ברכה להגר.

יאן ויקטורס, גירוש הגר, הולנד, 1650

הפרוטסנטים ראו את הסצינה הזו כדימוי לכנסייה הקתולית המבוגרת (שרה) אשר מגרשת את הרוח הפרוטסטנטית הצעירה (הגר). הצייר יאן ויקטורס, שהיה תלמידו של רמברנדט, תיאר את הגר כבחורה הולנדית בת התקופה, צעירה ויפה, בעוד ששרה מתוארת כאשה זקנה ורוטנת. שרה מתוארת בפרופיל, בהקטנה ובחשיכה בעוד שהגר זוכה לשפע קרני אור על לחייה הסמוקות. אברהם עומד במרכז, על סף פתח הבית. התנוחה והמבט שלו משקפים את חוסר הנוחות שלו עם מעשה הגירוש (הוא לא נראה בטוח במעשיו כמו בציורו של גוסטב דורה). ולמרות שהוא חצוי בין העולמות הוא מראה יותר אמפטיה להגר ולישמעאל. הוא מברך את ראשו של ישמעאל. קודקודו של ישמעאל זוכה לתאורה חזקה ביותר מקרן אור המגיחה משמאל ומסמלת את ברכת האל. הגר וישמעאל הולכים אם כן לכוון השמש הזורחת וההשגחה האלוהית. דרכם אינה קלה, אך ללא ספק היא הדרך הנכונה, המוארת והנאורה (לעומת הסביבה החשוכה של שרה). הגר וישמעאל, שממבט ראשון נדמים כמקוללים, זוכים לברכת הדרך. ויותר מן הקללה מודגשת בציור זה הברכה: "וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:  כִּי זַרְעֲךָ, הוּא" (בראשית כא,13).