עניין של טעם

 

הרגיל אומר הרבה (ברכות בהבדלה) ושאינו רגיל אומר אחת. (מחלוקת) תנאים היא שאמר ר' יוחנן: בנם של קדושים אומר (ברכה) אחת, ונהגו העם לומר שלוש. מי הוא "בנם של קדושים"? ר' מנחם בר סימאי. ולמה קראו לו "בנן של קדושים"? שלא הסתכל בצורתו של (מטבע) זוז. 

 
האם מותר להלך בדרך שנסללה מאבנים ששימשו בעבר לעבודה זרה? (צילום: ת'ינקסטוק)

המשנה הראשונה בפרק העשירי במסכת פסחים קובעת: "ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך". ההגבלה על האכילה טרם כניסת החג מובילה את התלמוד לעיון באבחנות – באמצעות מעשה או אמירה – שיש לעשות בין מועד קודש לזמן חולין. בתוך כך מרחיב התלמוד דבריו על טקס ההבדלה. הקטע שיידון כאן לקוח מדיון זה.

 

 

בטקס ההבדלה בין שבת וחול מוזכרות "הבדלות" שונות שיצר אלוהים בעולם. מתברר שהבחירה בתוכן הברכות – ואפילו במספרן – גם הוא תוצאה של "הבדלה" בין אנשים ובין קבוצות.

 

הרגיל אומר הרבה, ושאינו רגיל אומר אחת – 

במהלך הדיון התלמודי מוצעים נוסחים שונים לטקס ההבדלה. מכך עולה שההכרעה מהן האבחנות הקיימות בעולם ומי מהן היא נוצרה ביד אלוהים היא עניין (גם) לטעם אישי. 

 

התלמוד מביא את דבריו של ר' אלעזר בשם ר' אושעיא לגבי מספר הברכות שיש לומר בטקס ההבדלה: "הפוחת – לא יפחות משלש, והמוסיף – לא יוסיף על שבע" (פסחים קג ע"ב). גם אמירה זו משקפת מצב שבו נוסח טקס ההבדלה אינו קבוע ולמבדיל ניתן מרחב מסוים של בחירה אישית לגבי הברכות הכלולות בו. 

 

התלמוד מנגיד אמירה זו עם תנאי, ולפיו מספר הברכות בהבדלה תחום בין ברכה אחת לשלוש (ראו בתוספתא, ברכות ה). טענה זו נותנת טעם מדויק להבדל בין שתי האפשרויות (אחת או שלוש): מי שרגיל לברך – ולכן מכיר את הנוסח ה"מלא" בעל פה – יזכיר שלוש הבדלות, ומי שלא, יזכיר רק אחת. טעם זה יכול אף הוא לכוון להבדלים אישיים בין עורכי טקס שונים, אך יש לו גם אספקט חברתי: סביר ש"רגילים" הם אלה המלומדים יותר בהלכות ומקפידים יותר על ביצוע עקבי של הטקסים והברכות. ההבדלה בין "רגיל" ל"שאינו רגיל" היא הבדלה מעמדית – אם לא מבחינה כלכלית, אזי מבחינה דתית וסוציולוגית.

 

תנאי היא, דאמר רבי יוחנן: בנן של קדושים אומר אחת, ונהגו העם לומר שלש – 

בביטוי "תנאי היא" משתמש התלמוד כמקשר מחלוקת שנדונה בו למחלוקת-עבר בין תָנאים. מכאן שדברי ר' יוחנן אמורים לתאר מחלוקת תנאים, אלא שלא כך הוא. המחלוקת שהוא מציג אינה בין שני תנאים, אלא בין תנא אחד – המכונה "בנם של קדושים" – ובין "העם". 

 
התיאורים הפיוטיים של החורבן עם מות החכמים השונים הותאמו ייחודית לכל אחד מהם

בכל מקרה, טענות שני הצדדים החולקים אינן תואמות את הקביעה שהשוני בין אזכור הבדלה אחת ובין אזכור שלוש הבדלות טמון במידת ה"הרגל" של המבדיל. כאן מוצג כי דווקא מי שהוא "בנם של קדושים" – ומן הסתם מחויב מאוד במצוות ומורגל להפליא בקיומן – הוא זה שמזכיר רק הבדלה אחת, ולעומתו "העם" – שאינם בהכרח "רגילים" – הם אלה שמקפידים על אמירת שלוש ברכות. 

"היפוך" זה יכול להצביע על כך שהשוני במספר הברכות אינו תלוי כלל ב"הרגל", אלא במשהו שונה לחלוטין, או מנגד, שהוא אכן תלוי ב"הרגל", אך משמעותו של מושג זה שונה מזו שניתנה לו לעיל.

 

מאן ניהו בנן של קדושים? רבי מנחם בר סימאי. ואמאי קרו ליה בנן של קדושים? דלא איסתכל בצורתא דזוזא – 

התלמוד תוהה על זהותו של אותו "בנם של קדושים" וקובע שמדובר בר' מנחם בר סימאי (בחלק מכתבי היד מופיע גם שם אחיו – ר' יוסי בר סימאי). לפי ההסבר שמציע התלמוד כאן, התיאור "בנם של קדושים" ניתן לר' מנחם כיוון שמנע עצמו מהתבוננות בצורות שעל מטבעות הזוז, כיוון שהן עלולות להיחשב כעבודה זרה. 

 

ר' מנחם בר סימאי נזכר גם במקומות אחרים בתלמוד. 

במסכת עבודה זרה נזכרת מחלוקת בין חכמים: האם מותר להלך בדרך שנסללה מאבנים ששימשו בעבר לעבודה זרה. ר' יוחנן מתריס כנגד האוסרים: "בנם של קדושים מהלך עליהן, ואנחנו נפרוש מהן?!" (ע"ז נ ע"א, התרגום שלי). אף כאן מסביר התלמוד שהכינוי "בנם של קדושים" מתייחס לר' מנחם בר סימאי ומוסיף לכך את הטעם הנזכר לעיל (הימנעות מהתבוננות במטבעות).

 

בסוגיה במסכת עבודה זרה מציין ר' יוחנן את "בנם של קדושים" כדוגמה לקיצוניות מחמירה של הפרדה בין יהודים לגויים, בין "עבודה זרה" לקדושה. השימוש הרטורי בביטוי מדגיש את הטענה ההלכתית שאין כל צורך להחמיר כאן: אם אפילו "זרע קודש" אינו מקפיד להימנע מהליכה בדרך כזו, ברור שאין סיבה לחשוש. 

 

גם בקטע הנדון אצלנו מובאת הדוגמה של "בנם של קדושים" מפי ר' יוחנן, ואני תוהה אם השימוש שנעשה בה זהה – האם ייתכן שאף ביחס לנוסח ההבדלה, טוען ר' יוחנן שמי שאומרים יותר מברכה אחת נוהגים כאילו היו יותר קתוליים מהאפיפיור? דומני שהוספת הטעם הזהה לכינוי "בנם של קדושים" בידי "סתם" התלמוד בשתי הסוגיות, מכוון להבנה זו. "קדושתו" של ר' מנחם נובעת, לפי הסבר זה, מהימנעותו מהתבוננות במה שעלול להיות צלם עבודה זרה; כינויו מלמד שייחודו בהבדלה שהוא יוצר בינו ובין מה שאינו "קדוש"; ואם אדם "מובדל" כזה מסתפק רק בברכה אחת בטקס ההבדלה, ברור שאין צורך לברך שלוש. " בטקס ההבדלה בין שבת וחול מוזכרות "הבדלות" שונות שיצר אלוהים בעולם. מתברר שהבחירה בתוכן הברכות – ואפילו במספרן – גם הוא תוצאה של "הבדלה" בין אנשים ובין קבוצות "

 

במסכת מועד קטן נזכרים דברי הספד שנאמרו לאחר מות חכמים, ובין היתר נאמר שם: "כשנחה נפשו של ר' אבהו – הורידו עמודי קיסריא מים (דמעות); של ר' יוסי – שפעו מרזבי ציפורי דם... של ר' מנחם ברבי סימאי – נמחו הצלמים" (מו"ק כה ע"ב, התרגום שלי). דומה שהתיאורים הפיוטיים של האובדן והחורבן עם מות החכמים השונים הותאמו באופן ייחודי לכל אחד מהם. לפחות לגבי ר' מנחם בר סימאי נדמה שקיים קשר בין הימנעותו מהתבוננות ב"צורות" ובין תיאור אבלם הכבד של הצלמים לאחר מותו, עד כדי מחִייה עצמית והיעלמות. למרות הכאב המובע בהספדים המקוצרים דלעיל, אני שומעת כאן גם מעט אירוניה על ר' מנחם בר סימאי: מדוע מתאבלים הצלמים על מותו של מי שכה טרח להתעלם מהם ולהימנע מלראותם? האם עיסוקו האינטנסיבי בהם הוא זה שנתן משמעות וטעם לקיומם?

 

מכל אלה עולה שר' מנחם זכה בכינויו כיוון שהוא רגיל להבדיל עצמו מן החולין. "רגילוּת" זו לעתים מוערכת ולעתים אולי נלעגת, ובכל מקרה, אינה נחלת אנשים "רגילים".

ייתכן שזו בדיוק הסיבה לכך ש"העם" נהגו אחרת, ולמעשה נוהגים כך עד היום. אדם "קדוש" כר' מנחם בר סימאי אולי אינו צריך לחשוש מהליכה בדרך שיש בה ספק; אדם הרגיל בהבדלות – בינו ובין העולם – יכול אולי להסתפק בברכה אחת בטקס ההבדלה; אבל "העם" מברך שלוש דווקא מפני שאינו "רגיל", ועליו להתאמץ יותר כדי להכיר בהבדלים שבין קודש וחול ובאלה שבינו ובין אחרים.