במבוי סתום

מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא? סוכה דאורייתא תני פסולה; מבוי דרבנן תני תקנתא (עירובין ב ע"א)

 תרגום:

מה שונה לגבי סוכה, שמלמדת המשנה (שהיא) פסולה, ולגבי מבוי מלמדת המשנה (שאפשר) תקנה? סוכה (שהיא מצווה) דאורייתא, שונה (המשנה, שהיא) פסולה; מבוי (שהוא מצווה) מדרבנן, שונה (המשנה, שאפשר) תקנה.

הקשר:

מבוי, בלשון חז"ל, הוא סמטה המקשרת בין רשות הרבים ובין חצרות פרטיות. כדי לאפשר טלטול חפצים בשבת במבוי, ניתן לעשות עירוב בין החצרות הפרטיות ולהפוך אותו לחלק מרשות היחיד המורחבת. בנוסף, יש להבדיל את המבוי מרשות הרבים, באמצעות סימון פתחו באופן מובחן. בכך עוסק הפרק הראשון במסכת עירובין במשנה.

המשנה הראשונה במסכת מגדירה את המידות הראויות לפתח המבוי – כך שייבדל באופן מובחן מרשות הרבים: "מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה – יְמַעֵט... והרחב מעשר אמות – יְמַעֵט; ואם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות – אין צריך לְמַעֵט" (משנה עירובין א:א).

הקטע שיידון כאן לקוח מפתיחת הדיון התלמודי במשנה זו.
כך בונים סוכה כשרה (flash90)

דיון:

פתיחת מסכת עירובין

מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא? –

התלמוד פותח את דיונו במשנה זו, בהקבלה למשנה הראשונה במסכת סוכה: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה" (משנה סוכה א:א). הדמיון בין המשניות מדגיש את ההבדל בין סוכה ומבוי: הסוכה הגבוהה מדי נפסלת, ואילו את פתח המבוי – אם הוא גבוה מדי – ניתן למעט עד המידה הראויה, והבדל זה הוא העומד בבסיס שאלת התלמוד.

לשאלה זו מציע התלמוד כמה תשובות במהלך הסוגיה. באופן גס למדי, אני מבקשת לחלק תשובות אלה לשני סוגים: תשובות טכניות ותשובות עקרוניות.

בין התשובות הטכניות, ניתן לכלול את זו הבאה מיד בתום הקטע הנדון כאן: "סוכה, שמרובין דבריה (כלומר, הדינים הקשורים בה) – פוסק ושונה (שהיא) פסולה; מבוי, שלא מרובים דבריו – שונה (שצריך) תקנה" (עירובין ב ע"א). כיוון שגובה הסוכה הוא רק אחד מן המרכיבים המאפשרים את כשרותה, פוסקת המשנה שסוכה גבוהה מדי פסולה ואינה מציעה דרכים לתיקון פגם זה; לעומת זאת, גובהו של המבוי הוא (כמעט) הפרט היחיד המשפיע על כשרותו ולכן טורחת המשנה לציין כיצד ניתן למעט אותו. " כיוון שהסוכה מיועדת בדרך כלל לשימושו של אדם יחיד, הוא עלול לשכוח את ההלכה הספציפית, ולכן ביקשו החכמים ליצור סנקציה חמורה – פסילת הסוכה – כדי להדגיש את חשיבות ההלכה ולעורר את תשומת לב בעל הסוכה. לעומת זאת, במבוי – שייעודו לאפשר טלטול בין חצרות פרטיות של אנשים שונים ויסוד הלכותיו בשיתוף הפעולה ביניהם – ניתן לסמוך על "החוכמה הקבוצתית" "

תשובה שונה, המתאימה לסוג התשובות הטכניות, מופיעה בהמשך הסוגיה, שם נדון פרט הלכתי נוסף המשותף לסוכה ולמבוי, ואשר לגביו פוסק רבה: "במבוי כשר, בסוכה פסול" (עירובין ג ע"א). גם על כך שואל התלמוד, מה ההבדל בין סוכה ומבוי, ולאחר דחייה של כמה תשובות אפשריות, מציע רבא מפרזקיא: "סוכה, שליחיד היא (מיועדת) – לא מזכיר (לעצמו את ההלכות הנוגעות אליה); מבוי, שלרבים (הוא מיועד) – מזכירים זה לזה" (עירובין ג ע"א, התרגום שלי).

כלומר, כיוון שהסוכה מיועדת בדרך כלל לשימושו של אדם יחיד, הוא עלול לשכוח את ההלכה הספציפית, ולכן ביקשו החכמים ליצור סנקציה חמורה – פסילת הסוכה – כדי להדגיש את חשיבות ההלכה ולעורר את תשומת לב בעל הסוכה. לעומת זאת, במבוי – שייעודו לאפשר טלטול בין חצרות פרטיות של אנשים שונים ויסוד הלכותיו בשיתוף הפעולה ביניהם – ניתן לסמוך על "החוכמה הקבוצתית" שתוביל להקפדה על ההלכה, ולכן לא ראו החכמים צורך בסייג מרחיק לכת כזה.

בהמשך הדיון מצוין, כי בידי רב אדא בר מתנה נוסח הפוך לחלוטין לתשובת רבה: "במבוי פסול, בסוכה כשרה". אמירה זו מגלגלת את הדיון כולו בצורה הפכית, וכל התשובות המוצעות שם – גם אלה שנדחות – משמשות כתמונת ראי לתשובות שהוצעו לעיל. גם תשובתו של רבא מפרזקיא מתהפכת, וכעת מצדיקים דבריו את המסקנה המנוגדת: "סוכה, שליחיד היא (מיועדת) – מטיל על עצמו (את האחריות) ומזכיר (לעצמו את ההלכות הנוגעות לה); מבוי, שלרבים הוא (מיועד) – סומכים זה על זה ולא מזכירים (את ההלכות), כמו שאומרים אנשים: קדירה של שותפים לא חמה ולא קרה" (עירובין ג ע"א, התרגום שלי). מה שמוטל על "כולם", טוען החכם, אינו מתבצע באותה יעילות כמו מה שמוטל על היחיד. החכמים הכשירו את הסוכה כיוון שסמכו על היחיד שיקפיד על ההלכה, ופסלו את המבוי כיוון שחששו מ"שיטת הסמוך" העלולה להתפתח בקבוצות מרובות שותפים.

שני הטעמים האנושיים-חברתיים ההופכיים, שמציע רבא מפרזקיא, טובים ומשכנעים והבלבול שמשרה הסוגיה כאן גדול: מהי השורה התחתונה ההלכתית?

 סוכה דאורייתא תני פסולה; מבוי דרבנן תני תקנתא –

לסוג השני של תשובות התלמוד לשאלת ההבדל בין סוכה ומבוי, קראתי "תשובות עקרוניות", ובהן אני כוללת את זו הגורסת שוני מהותי במקור ההלכה של שני אלה.

בקטע הנדון כאן קובע התלמוד, שהסוכה הגבוהה מדי נפסלת מכיוון שמקור הלכות הסוכה בתורה (דאורייתא), ואילו את המבוי מאפשרים החכמים לתקן כיוון שמקור הלכותיו בדבריהם שלהם (דרבנן).

בהמשך הסוגיה, בדיון בדף ג ע"א שנזכר לעיל, מופיעות שתי תשובות אחרות, שגם הן תולות את ההבדל בין סוכה ומבוי במקור ההלכה של שני אלה. כאמור, הסוגיה שם מופיעה בשני נוסחים, הבנויים כתמונת-ראי זה לזה.

בחלק הראשון, בו פוסק רבה – לגבי בעיה הלכתית זהה בסוכה ובמבוי – ש"במבוי כשר, בסוכה פסול", מנמק זאת רבינא בתשובה עקרונית: "סוכה (שהיא) דאורייתא – החמירו בה חכמים; מבוי (שהוא) דרבנן – לא החמירו בו חכמים" (עירובין ג ע"א, התרגום שלי). כלומר, חכמים מקפידים יותר על מצוות הנתפסות כנובעות ישירות מן התורה, אך מקלים במצוות שיצרו בעצמם.

בחלק השני, בו פוסק רבה הפוך ("במבוי פסול, בסוכה כשרה"), תשובת רבינא מנמקת את העמדה ההפוכה: "סוכה (שהיא) דאורייתא – לא צריכה חיזוק; מבוי (שהוא) דרבנן – צריך חיזוק" (התרגום שלי). כלומר, בניגוד להלכות דאורייתא, הלכות דרבנן "חלשות" וזוקקות חיזוק למעמדן בציבור, באמצעות החמרה וסנקציות.

 
חשיבותה של נקודת המבט (Thinkstock)

שלוש תשובות שונות אלה מציגות היטב את מורכבות היחס של חכמי התלמוד למידת החיוב במצוות דרבנן, ואת עמדתם לגבי ההבדלים בין דרבנן ודאורייתא. כדאי לשים לב, התלבטות זו אינה קיימת במשנה עצמה, אשר אפילו אינה מציינת כי הלכות העירוב אין מקורן בתורה. כאמור, המשנה פותחת בהלכות המבוי (שהם חלק מהלכות העירוב) כאילו היו אלה מובנות מאליהן: היא אינה מנסה לבסס אותן בפסוקים, ואינה מתאמצת להדגיש את הסמכות שיש לה לפסוק אותן. התלמוד, לעומת זאת, מוטרד מחוסר הביסוס הזה והעיסוק שלו בעקרונות הדאורייתא והדרבנן מלמד על כך (דוגמאות להבדל זה בין המשנה והתלמוד ניתן למצוא למכביר, וראו למשל בפתיחה למסכת ברכות).

בחירת המשנה לפתוח את מסכת עירובין ללא אזכור לחדשנות הלכות העירוב ולמהפכנותן ביחס לתורה, יכולה ללמד על תפיסת חכמיה את עצמם כמנהיגים שבידיהם הכוח ליצור ולשנות. בחירת התלמוד לפתוח בסוגיה שנדונה כאן – עם שאלתה ותשובותיה (הדתיות והאנושיות, ה"טכניות" וה"עקרוניות"), ועם שני נוסחי הדיון, ההופכיים זה לזה, שהיא מציעה – יכולה ללמד על האופן בו רואים חכמי התלמוד את תפקידם הדתי והחברתי בזמנם: לשאול ולהקשות, לא לקבל דבר כמובן מאליו, להביט בעולם מנקודות מבט שונות גם כשזה מבלבל ומקשה.

הלוואי ונהיה ראויים למורשת שתי קבוצות מופלאות אלה.

בואו להיות חברים שלנו בדף הפייסבוק של בית אבי חי