ברשות עצמם

אמר רבי יוחנן: שלשה הקב"ה מכריז עליהן בעצמו –  על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה (פסחים קיג ע"א, כת"י JTS, Rab 1623)

 

הקשר:

 

המשנה הראשונה בפרק העשירי של מסכת פסחים קובעת שגם עניים חייבים בשתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר, ויש לספק להם זאת, אפילו "מן התמחוי" (כלומר, מן הצדקה). כנגד קביעה זו מובאים דברי ר' עקיבא לבנו שיש להימנע מנטילת צדקה, אפילו במחיר חילול שבת. בעקבות כך, מפרט צוואות רוחניות נוספות של חכמים לבניהם ולתלמידיהם, ובהמשך להם, הוא מביא אמרות חכמה ו"כללים" ערכיים. הקטע שיידון כאן מופיע ביניהם. 

 
העני, העשיר והרווק. קשה להם, הם בודדים (צילום: ת'ינקסטוק)

דיון:

 

שלשה מכריז עליהן הקדוש ברוך הוא בכל יום –

הכללים הערכיים ואמרות החוכמה שמציין התלמוד כאן ערוכים בשלשות: "שלושה דברים אמר רבי יוחנן משם אנשי ירושלים... שלושה מנוחלי העולם הבא... שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן... שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן..." (פסחים קיג ע"א-ע"ב). אף אמרת ר' יוחנן, הנדונה כאן, מכילה שלושה מרכיבים.

 

במקומות שונים בספרות חז"ל נזכרות "הכרזות" שונות של אלוהים. במסכת ברכות, למשל, טוען ר' יוחנן לשלוש הכרזות אלוהיות אחרות מאלה שהוא מזכיר כאן: "שלשה דברים מכריז עליהם הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואלו הן – רעב ושובע ופרנס (מנהיג) טוב" (ברכות נה ע"א). המילה "בעצמו" מדגישה ששלוש התופעות מקורן בהכרעה אלוהית ואינן נתונות בידי בני האדם.

 

ברשימה הנדונה כאן נדמה כי להכרזה האלוהית משמעות שונה, כפי שמפרש המאירי: "אף על פי שכל בני אדם מוזהרים על העבירות ומצווים על המצות, יש מהם שהם משבחים בכך יותר מן האחרים; דרך צחות אמרו 'שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז עליהם בכל יום...'". משמעות המילה "בעצמו" כאן היא שאת הציון לשבח מקבלים הצדיקים יוצאי הדופן מרמטכ"ל העולם בכבודו ובעצמו.

 
הרווק. עמוס פיתויים בעיר הגדולה

על רווק הדר בכרך ואינו חוטא –

הראשון ברשימת הצל"שים האלוהיים הוא הרווק שחי בעיר גדולה ואינו מתפתה לחטוא. החיים בעיר גדולה מזמנים – מתברר – פיתויים ואתגרים דתיים קשים. כיוון שנזכר כאן "רווק" באופן ספציפי, יש לשער שהכוונה היא לפיתויים מיניים. בעיר הגדולה מרובות אפשרויות המפגש הבין-מיני, ובו בזמן מועטים – או לפחות מוחלשים – הכבלים החברתיים של "מה יגידו". לכן, כנראה, משבח הקב"ה את מי שמצליחים לעמוד בכך ולא לחטוא.

 

מיד לאחר אזכור הרשימה הנדונה כאן, מספר התלמוד: "רב ספרא רווק שגר בכרך היה; שנה התנא (את דברי ר' יוחנן) לפניי רבא ורב ספרא; צהבו (אוֹרוּ) פניו של רב ספרא; אמר לו רבא: לא כגון אתה (כמוך), אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, שסנדלרים היו ויושבים בשוק של זונות ועושים להן נעליים לזונות, ומתקינים להן (את הנעליים על רגליהן) ולא מרימים עיניהם ומסתכלים בהן, (ובמקום זאת) נשבעים בחייהם של חכמים קדושי הארץ" (פסחים קיג ע"ב, כת"י JTS, Rab 1623, התרגום שלי).

 

רב ספרא, בעצמו רווק שחי בכרך ובוודאי מקפיד שלא לחטוא, נרגש מן המחמאה העולה מדברי ר' יוחנן. לרווק נדמה שכל ה"זוגיים" שסביבו אינם מבינים את מצוקותיו ואתגריו, ורב ספרא שמח שלפחות אלוהים רואה, יודע ומעריך. רבא, לעומת זאת, ממהר לתקן את הרושם: אין מדובר ב"סתם" פיתוי שכל אדם אמור להיות מסוגל לעמוד בפניו; הצל"ש האלוהי מגיע רק למי שמסתכן באופן ייחודי, כאותם סנדלרים שאפילו ברגליהן החטובות של לקוחותיהם אינם מסתכלים.

 

ועל עני המחזיר אבידה לבעליה –

מקבל הצל"ש השני הוא עני שמקיים את מצוות השבת אבידה.

מצווה זו נלמדת מן הפסוקים בדברים כב, 1 ובשמות כג, 4. לכאורה היא פשוטה והגיונית ביותר, אולם אף היא דורשת לעתים התמודדות והתגברות על פיתוי, במיוחד כשמדובר במוצֵא שאין לו, ובאבידה שיוכל למצוא בה שימוש.

 

שלא כמו במקרה הרווק, כאן אין התלמוד מספר סיפור "אישי" על מי שעמדו בהצלחה בפיתוי, או אפילו על מי שחשבו כי עמדו בפניו. ייתכן שהסיבה לכך היא שמציאת אבידה תמיד מעמידה פיתוי גדול, ובאותו הרגע – בעיקר אם זו אבידה "שווה" – קיימת הנטייה בכולם לחוש קצת "עניים", ש"מגיע להם" לזכות ברכוש.

 

ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה –

הצל"ש השלישי הוא אולי המפתיע מכולם. הוא ניתן לעשיר שמעשׂר את יבולו בצנעה. נתינת מעשר, כהשבת אבידה, אינה מצווה קלה, כיוון שהיא דורשת מן האדם להכיר בכך שגם מה שהשקיע בו עבודה וממון אינו באמת שלו. האם לא ראוי היה לשבח את העניים, או לפחות את הלא-עשירים, על שהם מקיימים מצווה קשה זו ותורמים חלק מפרנסתם לאחרים?

 

ר' יוחנן חושב שלא. לדעתו, הראויים לשבח הם דווקא העשירים המעשׂרים יבולם בהצנע. מדוע? אולי מפני שעשייה בצניעות – במיוחד של תרומה ונתינה שיש בהם כדי לפאר את שמו של אדם ולהרים את קרנו בעולם – היא האתגר הגדול של בעלי הממון. עישׂור בצנעה אינו קשה למי שיש לו מעט – ממילא אין לו במה להתרברב: המעשר שנותן העני קטן בהרבה מהמעשר שנותן העשיר. בעבור מי שיש לו הרבה יש כאן פיתוי גדול, והתגברות עליו היא ההופכת אותו ראוי לצל"ש אלוהי.

 

גם במקרה זה אין התלמוד מביא בפנינו דוגמא אישית או סיפור שידגים את הדברים. דומני שכאן ניתן להסביר זאת בכך שכל אזכור שֶמי חוטא לעצם עניין הצנעה: אם יספר התלמוד על עשיר א' שעישׂר בצנעה וראוי לשבח אלוהי, האם לא יוציא את אותו עשיר מכלל "מעשר בצנעה"? " לרווק שעומד בפיתוי המיני, לעני שמתגבר על רצונו ברכוש ולעשיר שאינו מפגין את עושרו ונדיבותו אין "קהל" ובחירתם הדתית נעשית בינם לבין עצמם; ל"מה יגידו" אין כל תפקיד בבחירה זו. שלושתם נאבקים מול יצריהם, ומנצחים "

 

שלושת מרכיבי הרשימה מקבילים במידת מה לשלושת הרגשות המזיקים ביותר לנפש, לפי ר' אלעזר הקפר: "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (משנה, אבות ד, כא). הרווק שאינו חוטא בכרך מצליח להתגבר על התאווה המינית, העני שמשיב אבידה מצליח להתגבר על הקנאה והעשיר המעשר בצנעה מצליח להתגבר על יצר הכבוד שלו.

 

הרווק, העני והעשיר מחויבים באותן המצוות כמו אחיהם ואסורים באותם האיסורים וההגבלות. העובדה שהם מקיימים את המצוות ועומדים באיסורים אינה ייחודית ואמורה להיות פשוטה וטריוויאלית. מדוע אפוא דווקא הם זוכים להיות מוכרזים מפי אלוהים בעצמו? כיוון שלהם קשה יותר.

 

לרווק שעומד בפיתוי המיני, לעני שמתגבר על רצונו ברכוש ולעשיר שאינו מפגין את עושרו ונדיבותו אין "קהל" ובחירתם הדתית נעשית בינם לבין עצמם; ל"מה יגידו" אין כל תפקיד בבחירה זו. שלושתם נאבקים מול יצריהם, ומנצחים.

 

זה לא קל להיאבק בעצמך, גם אם ברור לך ש"עצמך" אינו צודק, ראוי או טוב. ברשימה נוספת המופיעה בסוגיה נזכרות תכונות המכבידות על החיים ואף מקצרות אותם: "שלשה – חייהן אינם חיים: הרחמנים, והרתחנים ואניני הדעת (עדינים או איסטניסטים); ואמר רב יוסף: כולם נשנו בי" (פסחים קיג ע"ב, התרגום שלי). רשימה זו אינה פשוטה, אולם נדמה שכוונתה להכיל את כל מי שעסוקים באינטנסיביות במה שמחוץ להם, ולבם אינו פנוי לכאן ולעכשיו, לחיים עצמם. רב יוסף אינו מכחיש שתכונות אלה מעיבות על החיים והוא מודה – אולי בכאב, אולי בחיוך של אירוניה עצמית – שהוא סובל מכולן. אם ינצח בקרב מולן, אולי יזכה אף הוא לצל"ש אלוהי. Model.Data.ShopItem : 0 8