הכלה המשוחררת?

חבריה דרב כהנא סבר למעבד כר' יהודה א'ע'ג' דנבעלה. אמ' להו רב כהנא: לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמע' שבאת לבית המדרש לימאן, ובנה מורכב על כתפה, ואותו היום הזכירו דבריו של ר' ישמעאל, ורבתה בכייה גדו' בבית המדרש (נידה נב ע"א, ע"פ כת"י ותיקן 110-111)

תרגום:

חברו של רב כהנא סבר לעשות מעשה כר' יהודה (כלומר, לאפשר לאישה למאן) אף על גב שנבעלה. אמר להם רב כהנא: לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל, שבאה לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתפה, ואותו היום הזכירו דבריו של ר' ישמעאל בבית המדרש, ורבתה בכייה גדולה בבית המדרש.מהם מדדי הבגרות המינית? 

הקשר:

המשנה האחת עשרה בפרק השישי של מסכת נידה קובעת כי שתי שערות באיבר המין הן מדד לבגרות מינית אצל בנים ובנות כאחת. עם הופעתן, הם נעשים בוגרים מבחינה הלכתית, והמשנה מציינת כמה דוגמאות לכך. אחת מהן היא ביטול זכות המיאון של הבנות. ר' יהודה אינו מסכים ומרחיק את סף המיאון "עד שירבה השחור", כלומר – עד שיכסו השערות את ערוות הנערה. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

הבת, האב ובית המדרש: סיפור על משפחה, הלכה וכאב גדול.

חבריה דרב כהנא סבר למעבד כר' יהודה א'ע'ג' דנבעלה –

מן המשנה, שקובעת כי "האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף בשטר ובביאה" (משנה כתובות ד:ד), מסיק התלמוד (קידושין ג ע"ב) כי לאב בעלות על כסף הקידושין של הבת. מדרשות על פסוקים העוסקים בזכות האב למכור את בתו הקטנה לשפחה (שמות כא,11-7) ולקבל פיצוי בעבור שם רע שהוציא עליה חתנהּ (דברים כב, 16-13), מסיק התלמוד כי הלכה "דאורייתא" שהאב רשאי להשיא את בתו כשהיא קטנה. מנישואים אלה תוכל הבת להשתחרר במיתת הבעל או באמצעות גט.

אם האב נפטר, יכולים אמה ואחיה להשיא את הבת הקטנה. מנישואים אלה היא יכולה להשתחרר באמצעות מיאון ואינה נזקקת לגט. המשנה מסבירה באיזה מקרה יש למאן: "איזו היא קטנה שצריכה למאן? כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה. השיאוה שלא לדעתה – אינה צריכה למאן" (משנה יבמות יג:ב). כלומר, הילדה רשאית למאן באופן רשמי לנישואים, אם נעשו על דעתה, אך אינה חייבת בכך אם לכתחילה הושאה שלא על דעתה. במקרה כזה, מפרש הרמב"ם: "תלך ותנשא (לאחר) ותעשה מה שהיא רוצה". ר' חנינא בן אנטיגונוס מסביר מהי ה"דעת" הנדרשת מהבת: "כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן", והרמב"ם מפרש: "וזו שאינה יודעת לשמר, הוא שתהיה בת שש שנים ולמטה... אבל אחרי עשר שנים, הרי היא צריכה למאן על כל פנים ואפילו היתה סכלה ביותר; ופחות משש שנים אינה צריכה למאן, ואפילו היתה פקחת ומבינה ביותר".

השאלה הנדונה כאן נוגעת לסף העליון של המיאון: עד מתי מותר לבת למאן?

כאמור לעיל, לפי דעת החכמים במשנה, צמיחת שתי שערות באיבר המין הופכות את ה"קטנה" ל"בוגרת" והיא אינה יכולה עוד למאן לנישואיה. כלומר, מעת בגרותה המינית, אם תרצה הנערה להשתחרר מנישואיה, היא תזדקק לגט. ר' יהודה מרחיב מעט את תקופת המיאון, עד שירבו השערות באיבר מינה, והוא ייראה כצבוע בשחור.

חברו של רב כהנא נתקל בבעיה הלכתית: ילדה שהושאה בידי אחיה ואמה בקטנותה מבקשת למאן, למרות שכבר צמחו לה שתי שערות באיבר מינה (אך הוא טרם "השחיר"), והיא קיימה יחסי מין עם בעלה. חברו של רב כהנא בוחר לנהוג כדעת ר' יהודה במשנה ולאפשר לה למאן. רב כהנא מבקר את החלטתו זו ומעמת אותו עם מקרה שהיה.

מעשה בבתו של ר' ישמע' שבאת לבית המדרש לימאן, ובנה מורכב על כתפה –

משפט אחד בלבד, שנושא בחובו סיפור ארוך ומורכב: ר' ישמעאל נפטר בהיות בתו קטנה; אמה ואחיה השיאו אותה; היא עדיין נערה (שכן שערה לא צימח במלואו), אך כבר אם בעצמה לפעוט (תינוק ממש לא נושאים על הכתף); היא מבקשת לבטל את נישואיה - אלה העובדות ה"יבשות" שעולות מן התיאור הקצרצר בתלמוד, אולם, לבי נמשך אחר השאלות האנושיות המסתתרות בו: בת כמה נערה זו, ומה הספיקה לעבור בחייה הקצרים? עד כמה קשה היה מצבה הכלכלי של המשפחה עד שהוכרחה להשיא את הבת בקטנותה? מדוע מבקשת הבת להשתחרר מן הנישואין דווקא עכשיו? מה יחסה לבנה, שנראה כי לא נולד מתוך אהבה ושמחה? האם נדרש לה אומץ מיוחד להגיע אל בית המדרש, אל בין חבריו של אביה, ולחשוף את עצמה ואת חייה? וכיצד מגיבים יושבי בית המדרש למראה נערה זו? האם היא מעוררת בהם אי-נוחות? אולי רגש אשמה על שלא נחלצו לעזרתה הכלכלית של אלמנת חברם בעת שנדחקה להשיא את בתה בקטנותה?

ואותו היום הזכירו דבריו של ר' ישמעאל –

אמנם סיפור זה מובא כטיעון הלכתי, אולם פרטיו מסודרים וערוכים באופן ספרותי לחלוטין. למקריות אין מקום כאן, והמספר הוא זה שמפגיש את דרמת החיים של בת ר' ישמעאל עם פסיקת ההלכה של אביה.

מה מדברי ר' ישמעאל הושמע בבית המדרש באותו היום?

לפי התלמוד, מדובר בדרשה על הפסוק מבמדבר ה, 13: "וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה". בהקשרו, מתאר פסוק זה את הרקע לטקס הסוטה – החשד של הבעל כי אשתו בגדה בו, בלא שיש לו ראיות לכאן או לכאן. חז"ל לומדים מן הפסוק הלכה ביחס לנשים שקיימו יחסים מחוץ לנישואין. להבנתם, המילה "נתפשה" מרמזת על אונס, ולכן דווקא כשהאישה "נִתְפָּשָׂה", היא מותרת לבעלה, אך אם "לֹא נִתְפָּשָׂה", אלא שכבה עם אחר מרצונה, היא אסורה עליו. ר' ישמעאל מוסיף סייג: "ויש לך אחרת, שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו? זו שקדושיה קדושי טעות, שאע"פ שבנה מורכב על כתפה, ממאנת והולכת לה" (נידה נב ע"א).

לדעת ר' ישמעאל, במקרה של "קידושי טעות" – שנעשו בלא גמירות דעתה של הכלה, למשל – מותר לאישה להשתחרר מן הנישואים באמצעות מיאון (ולא באמצעות גט!), אפילו אם כבר ילדה לבעלה ילדים.שאלות הרות גורל על קידושין טעויות (פלאש90)

ורבתה בכייה גדו' בבית המדרש –

דברי ההלכה של ר' ישמעאל, שנאמרו – יש לשער – שנים לפני שנאלצה בתו להינשא, מתירים לה למאן לנישואיה, גם לאחר שבגרה מספיק כדי ללדת. כל כך הייתי רוצה לקרוא את הבכייה הגדולה בבית המדרש כבכי מאושר: אצל הנערה – כביטוי לשמחת השחרור מעול הנישואים הכפויים ומעול החובה המוסרית והכלכלית למשפחתה; אצל החכמים – כביטוי להקלת רגשי האשמה והשמחה במציאת פתרון טוב.

לצערי, איני יכולה, כיוון שמהמשך הסוגיה מתבהר שדברי ר' ישמעאל לא התקבלו באותו היום להלכה. החכמים פסקו שבשלב זה של חייה, אסור לבת למאן, מפני שבכך יבוטלו הנישואין למפרע, ומבחינה הלכתית, ייחשב הילד כתוצר של בעילת זנות. לאור זאת, מובן בכיה של הנערה, אולם מה בדבר בכיית החכמים? האם הם מצטערים בכאבה ומשתתפים בו? ואם כן, מה טעם יש בבכי ומדוע לא ישנו את פסיקתם כדברי ר' ישמעאל ויחזירו לאומללה זו את חייה?