ואין העולם מקומו

והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע"א)

תרגום:

וזהו שאמר ר' חייא בר אמי משמו של עולא: מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

הקשר:

המשנה הפותחת את מסכת ברכות עוסקת בזמניה של קריאת שמע. את מהלך הדיון התלמודי במשנה זו, מלווה הקושיה מה עדיף – תפילה או לימוד תורה? הקטע שיידון כאן לקוח מתוך הדיון בקושיה זו.

דיון:

מה ההבדל בין תפילה ללימוד תורה, ומה מביניהם עדיף?

מיום שחרב בית המקדש –

מיום שחרב בית המקדש, נשתנו פני היהדות: משבטלה עבודת הקורבנות, נעלם מרכיב הכרחי מן החיים הדתיים היהודיים. אל תוך ה"ריק" שנוצר נכנסו (או הוכנסו) שני מרכיבים חדשים, שתיתכן ביניהם השלמה, אך אולי גם "תחרות".

קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות תורניות: דברים ו, 9-4; דברים יא, 21-13; במדבר טו, 41-37. הפרשה הראשונה, הנפתחת במילים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", נחשבת כמתמצתת את יסודות האמונה היהודית: ייחוד האלוהים ואהבתו, והחיוב להקדיש זמן וליצור ביטויים פיזיים (כדוגמת המזוזה או התפילין) לאזכור חוזר ונשנה של דבריו.תמצית האמונה. שמע ישראל (פלאש90) 

אמירת "קריאת שמע" היא חלק מסדר התפילה היהודי (אולי החלק המוכר והאהוב ביותר מתוכו), אולם הציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", הנזכר בתוכה, מובן בידי חז"ל דווקא כבסיס למצוות תלמוד התורה. יתרה מזאת, יש חכמים הטוענים שקריאת שמע עצמה היא מעשה של לימוד תורה: "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי – אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית, קיים 'לא ימוש' (ראו יהושע א, 8); ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ" (מנחות צט ע"ב). שלושת החכמים מסכימים שקריאת שמע פעמיים ביום – כפי שמחייבים סדרי התפילה של חז"ל – ממלאת את המינימום של מצוות לימוד התורה, והמחלוקת ביניהם נסבה רק על השאלה אם נכון מבחינה חינוכית וחברתית לגלות דבר זה ל"עמי הארץ".

ייתכן שהחיבור ההדוק בין קריאת שמע כמרכיב ליטורגי ובין תוכנה המחייב לימוד הוא הסיבה לכך שדווקא מתוך הדיון המשנאי במצוות קריאת שמע, יוצא התלמוד למסע של התחבטות בין שני המרכיבים המהותיים ביותר של חיי הדת היהודיים לאחר החורבן – תפילה ותלמוד תורה.

התלמוד אינו בא לבטל את התפילה, שבמובנים רבים עוצבה בידי חז"ל (הן מבחינת החובה העקרונית להתפלל והן מבחינת תכולת התפילות וסדרן), אך נדמה שמשיכת החכמים ללימוד מעמתת אותם, לעתים, עם הצורך לבחור בין השניים. עימות זה מעורר לא רק פתרונות פרקטיים יצירתיים (ראו למשל את זה של ר' אמי ור' אסי, בברכות ח ע"א), אלא גם דיונים מהותיים על יתרונותיו וחסרונותיו הדתיים של כל יסוד.

• " "לדעת מי השלוח (לצד מנהיגים חסידיים רבים נוספים), קיום היהדות אינו תלוי בחיים במקום ספציפי: בכל מקום שבו לומדים תורה ובכל מקום שבו מקדישים אנשים את מקומם לשם אלוהים (כמו בתפילה) חלה קדושתה של הארץ" "

רבין בר רב אדא, בשם ר' יצחק, מתאר את דרכי ההתקרבות לאלוהים, או את הגורמים להתקרבות אלוהים לאדם: "מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת? שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פב, 1); ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל; ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (שם, שם); ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם? שנאמר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וגו' (מלאכי ג, 16)... ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (שמות כ, 23)" (ברכות ו ע"א). הרשימה פותחת אמנם בתפקיד התפילה כמנכיחה את אלוהים בעולם, אולם מהר מאוד עוברת לחשיבות העדיפה שיש בהקשר זה דווקא לביטויים שונים של לימוד תורה והלכה. מדברים אלה עולה גם שלתפילה משמעות דתית רק אם היא נעשית בציבור, אולם ללימוד תורה יש ערך דתי אף אם נעשה ביחידות. כדאי לשים לב שהפסוק המדגים את שהותו של אלוהים גם בקרב הלומד היחיד מדבר בהקשרו התורני על בניית המזבח. כלומר, בניגוד לנאמר במקומות אחרים בתלמוד (למשל, ברכות כו ע"ב), כאן מודגש שדווקא הלימוד הוא ה"תחליף" לקורבנות, ולמעשה, הביטוי הישיר ביותר של עבודת אלוהים לאחר החורבן.

מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד –

ד' אמות מגדירות בהלכה את התחום הפרטי של אדם. מתוך כך עולה שלאחר שנחרב בית המקדש, הוּמר ביתו הפרטי ה"פיזי" של אלוהים על האדמה בארבע אמות מטאפוריות, הנוצרות ומוגדרות באמצעות ההלכה. איני בטוחה אם הכוונה היא למקומות שבהם עוסקים בהלכה, לאנשים שפוסקים הלכה או לאלה שחיים על פיה, וייתכן שמדובר בכולם גם יחד. בכל מקרה, ברור מדברי עולא שהתחליף לעבודה הדתית בבית המקדש הוא העיסוק ההלכתי, שיסודותיו בלימוד התורה.

כאמור לעיל, הקשרה של אמירה זו בפולמוס בין התפילה ולימוד התורה, ובפשטה נדמה לי שיש להבין אותה כ"הצבעה" לטובת הלימוד. למרות זאת, לאורך הדורות היא הובנה גם בהקשר היחס הדתי לחיים בארץ ישראל. "מי השילוח" (ר' מרדכי יוסף מאיזביצא, 1854-1800), למשל, משתמש בה כדי להסביר את היענות אלוהים לבני גד וראובן, שביקשו להתנחל מחוץ לגבולות הארץ (במדבר לב): "בזה הענין נרמז שאם האדם יקדיש מקומו בד' אמות של הלכה –  חל קדושת ארץ ישראל על זה המקום... וכן בכל מקום שיקדיש האדם מקומו לשם ה', הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל ששם ישכון השי"ת (השם יתברך) בקבועות והוא דורש אותה תמיד" (מי השלוח, מטות).נחמה בגלות. ביאליק 

לדעת מי השלוח (כמו לדעת מנהיגים חסידיים רבים נוספים בתקופתו), קיום היהדות אינו תלוי בחיים במקום ספציפי: בכל מקום שבו לומדים תורה ובכל מקום שבו מקדישים אנשים את מקומם לשם אלוהים (כמו בתפילה, למשל!) חלה קדושתה של הארץ. בעיני "מי השלוח", מה שנאמר על תחומה הפיזי של ארץ ישראל – "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, 12) – חל על כל מקום שבו חיים יהודים את יהדותם באופן פעיל.

ח"נ ביאליק הבין גישה זו כניסיון לנחמה בעת הגלות והריחוק מן הארץ. בפרשנותו למשנה אבות ג:ז, המאיימת במוות על מי שמפסיק מלימודו כדי להתבונן בנוף שסביבו, הוא מסביר: "בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה (של משנה זו), מבין השיטין, (וישמעו) המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם 'הולך בדרך' ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא" (ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה"). כפי שהעיר י"ח ברנר, המשנה נוצרה בארץ ישראל ולא בגלות, ולכן – אם נכון פירושו של ביאליק – המסר שלה אפילו חד יותר: גם בארץ ישראל, "התקשרות נפשית" לאדמה, בנפשו של העם היא.

למרות המתח ביניהם, ללימוד תורה ולתפילה יש מכנה משותף חשוב ביותר, בעולם שלאחר חורבן בית המקדש: שניהם מסוגלים להתקיים בכל מקום ולשניהם הכוח ליצור תחום של קדושה סביב לעוסקים בהם. נוסף על כך, שניהם, באופן מובהק, תלויים באדם. כלומר, ד' אמותיו של אלוהים בעולם אינם מקום פיזי כלשהו, אלא נפש האדם והמתחולל בתוכה.