ותודה לתודוס

תן לאצבעות שלך ללכת במקומך (ת'ינקסטוק) איבעיא להו: תודוס איש רומי – גברא רבה הוה? או בעל אגרופין הוה? (פסחים נג ע"ב)

תרגום:

נשאל להם (בבית המדרש): תודוס איש רומא – איש גדול (בתורה) היה, או בעל אגרופים היה?

הקשר:

הפרק הרביעי במסכת פסחים במשנה מפרט מנהגים שנהגו במקומות שונים ונותן לגיטימציה הלכתית ל"מנהג המקום". תחילת המשנה הרביעית בפרק, קובעת: "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין; מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין". המשנה עצמה אינה מסבירה את הטעם לשוני המנהגים בעניין זה, אולם התלמוד, לפחות בעקיפין, עוסק בכך. הקטע שיידון כאן לקוח מסוגיה זו.

דיון:

תודוס איש רומי –

הדיון התלמודי במשנה נפתח בדברי רב יהודה בשם רב: "אסור לו לאדם שיאמר 'בשר זה לפסח הוא', מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ" (פסחים נג ע"א). קורבן הפסח נאכל בידי בעליו בתחומי ירושלים בלבד ובזמן הקצוב לו, כמו קורבנות אחרים המוגדרים כ"קודשים". לדעת רב, "הקדשה" של בשר לאכילה בפסח – לאחר החורבן, כאשר לא ניתן להקריב קורבן בבית המקדש – עלולה לגרום ל"מראית עין" של חטא כשהבעלים שיאכל מבשר זה בפסח ייראה כאוכל את קורבן הפסח מחוץ לתחומי המקדש.

אמירה זו אינה מתייחסת ישירות למשנה, אולם יש בה כדי לספק טעם – בעקיפין – להבדל המנהגים הנזכר בה. לפי חוקי התורה, את בשר קורבן הפסח יש לאכול לאחר שנצלה בשלמותו: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב, 9-8). לפי ההיגיון של רב בעניין אכלת הקודשים, ניתן להבין שהיתה מחלוקת בין קבוצות יהודיות שונות לגבי אכילת בשר צלוי בפסח, לאחר החורבן: האם אכילה כזו הינה מילוי דקדקני אחר פרטי מצוות הפסח (גם כשאין בית מקדש ולא ניתן להקריב קורבן כהלכתו), או שמא היא מדמה את אכילת קורבן הפסח, באופן שעלול לבלבל וליצור מראית עין של עבירה. מנהגים שונים בהקשר זה קיימים אגב עד היום בין עדות הנוהגות לאכול בליל הסדר דווקא בשר כבש (כדי להזכיר את קורבן הפסח) ובין כאלה שנמנעות מכך, כדי שלא לבלבל בין סעודת הסדר ובין קורבן הפסח, שאינו יכול להיעשות בלא מקדש.

בעקבות דברי רב, מספר התלמוד על תודוס איש רומי, אשר "הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין (צלויים בשלמותם) בלילי פסחים; שלחו לו (החכמים מסר): אלמלא תודוס אתה, גזרנו עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ".

הפועל "הנהיג" מלמד שלתודוס היתה השפעה על בני עירו, ועובדה היא שהצליח להוביל אותם לנהוג באופן שהיה – ככל הנראה – שונה מזה שהיה מקובל עליהם לפני כן. אם אכילת בשר צלוי בפסח שלאחר החורבן עלולה להיות בעייתית, אכילת "גדי מקולס" – על אחת כמה וכמה, כיוון שצליית הבהמה בשלמותה מדמה באופן מובהק את צליית קורבן הפסח (וראו לעיל בפסוקים משמות יב, 9-8). " אם אכילת בשר צלוי בפסח שלאחר החורבן עלולה להיות בעייתית, אכילת "גדי מקולס" – על אחת כמה וכמה, כיוון שצליית הבהמה בשלמותה מדמה באופן מובהק את צליית קורבן הפסח "

שלא כמו במשנה – המכירה בקיומם של מנהגים שונים ביחס לאכילת בשר צלוי בפסח ואף נותנת להם לגיטימציה – בסיפור התלמודי נחשף מאבק בין מנהגים: מנהגם של אנשי רומא (בהנהגת תודוס) אינו מקובל על החכמים, והם רוצים לבטלו ולנדות את מי ש"הפיץ" אותו ברבים. לו היו יכולים, טוענים החכמים, היו מנדים את תודוס, כלומר מוציאים אותו – באופן מעשי – מכלל ישראל ואוסרים על מגע עמו. מ"מנהיג" היה תודוס הופך ל"מוקצה". אבל, טוענים אותם חכמים, אין ביכולתם לעשות זאת. מדוע? כי הוא תודוס.

גם בסיפור על חוני המעגל נזכר ביטוי דומה. בעקבות מעשיו המאגיים של חוני, טוען כנגדו שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי" (משנה, תענית ג, ח). הוא אף מסביר מה מיוחד בחוני שאינו מאפשר את נידויו: "שאתה מתחטא לפני המקום ו(הוא) עושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו". טעמו של שמעון בן שטח להימנעות מנידוי טמון בקשרים המיוחדים שיש לחוני עם אלוהים: מול אלה, אפילו כוחם של החכמים מוגבל.

בסיפור שלנו החכמים אינם מסבירים את ייחודו של תודוס, והתלמוד מנסה להיחלץ לעזרתם. הוא מציע שתי תשובות אפשריות.

גברא רבה הוה? –

האפשרות הראשונה היא שתודוס הוא חכם וגדול בתורה.

כדי לבחון אפשרות זו, מצטט התלמוד מדרש בשמו של תודוס: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן על קדושת השם, לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים". הצפרדעים, דורש תודוס, אינן מצוות להקריב את עצמן על קידוש השם, ובכל זאת, משנדרשו לכך בעת מכות מצרים, היו מוכנות אפילו להיכנס לתנורים בוערים כדי לקיים את דברי אלוהים (שמות ז, 28). ממעשה זה למדו חנניה מישאל ועזריה, וכדי לקדש שם שמים קפצו לכבשן האש של נבוכדנצר (דניאל ג).

אני מודה, שקשה לי להתפעל מדרשה זו. הן מבחינת הניסוח הן מבחינת התוכן, היא נדמית יותר כתרגיל לא מאוד מוצלח בדרשנות. בכל מקרה, כדאי לדעת שגם לו היתה הדרשה מוכיחה את גאונותו הלמדנית של תודוס, עדיין לא היה בכך כדי להסביר את ההימנעות מנידויו: לכאורה, אם תודוס יודע תורה הוא, בוודאי יש לו שיקולים וטעמים מנומקים מדוע מותר – ואפילו צריך – לאכול גדי מקולס בפסח; למעשה, ההלכה מתירה לחכמים להוציא להורג (קל וחומר לנדות) את מי שפוסק בניגוד לדבריהם, ועוד משפיע על אחרים לנהוג כפסיקתו.

אם כך, טעם זה אינו טוב מספיק, והתלמוד מציע טעם אחר.

הגדיים טרם הקילוסין (ת'ינקסטוק)  

בעל אגרופין הוה? –

האם, שואל התלמוד, ההימנעות מחרם נבעה בשל הפחד מכוחו הפיזי של תודוס? האם ייתכן שאכיפת ההלכה תימנע בשל חשש מתגובה אלימה נגד החכמים? הצעה זו אינה זוכה להרחבה בתלמוד, וכאמור, ההצעה הראשונה אינה משכנעת במיוחד. מדוע אפוא נמנעו החכמים מלנדות את תודוס?

הסוגיה כולה מסתיימת בדברי ר' יוסי על כך שתודוס "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה". כלומר, תודוס עזר בפרנסת תלמידי חכמים ותמך בהם כלכלית. התלמוד מסביר: "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר – כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז, 12)".

הפסוק שבו משתמש ר' יוסי מדבר בהקשרו על הכוח הכלכלי הטמון בחוכמה. המדרש משתמש בו כאן באופן כמעט הפוך ולומד ממנו על הכוח התורני הטמון בכסף: מי שמפרנס תלמידי חכמים מבטיח לעצמו "מקום" בבית המדרש.

הסבר זה חותם את הסוגיה, ולהבנתי, הוא השורה התחתונה שלה: החכמים נמנעו מנידויו של תודוס כיוון שתרם לפרנסתם. " התלות של לומדי התורה ופוסקי ההלכה בבעלי ההון, המפרנסים אותם, עלולה להובילם להימנע מפסיקה על פי הדין המחייב. במובן זה, בעלי ההון אינם שונים מבעלי האגרופים "

הססמה "תן לכסף שלך ללמוד תורה במקומך" אולי טובה לשכנוע עשירים לפתוח את ארנקיהם ולתרום לחכמים, אולם – מלמד סיפורו של תודוס – יש לה מחיר יקר למדי. התלות של לומדי התורה ופוסקי ההלכה בבעלי ההון, המפרנסים אותם, עלולה להובילם להימנע מפסיקה על פי הדין המחייב. במובן זה, בעלי ההון אינם שונים מבעלי האגרופים: בידם – הפתוחה או הקמוצה, המושיטה תרומה או החוטפת דבר באלימות – הם מחזיקים את מושכות החכמים ומובילים אותם לאן שירצו, או לפחות – מונעים מהם ללכת לא שלא ירצו.