"למשבר הדיור יש כוחות עצומים על הזהות": ריאיון עם המשוררת נוית בראל

אם יש כפפה שצריכה להיזרק לעולם חקר הספרות העכשווית, הרי שזאת כפפת משבר הדיור. צריך לכתוב על "משבר" ועל "דיור" כהוויה אוקסימורונית: לכתוב על חוסר אפשרות ליצוק יסודות של זיכרון קבוע לתוך העבר ולתוך המתים, על המרדף האינסופי להפוך יחסי עבודה ויחסי חברות ויחסי משפחה לנכס שאינו נייד. צריך לחקור כל אחת ואחת מאצבעות הכפפה: פליטות, חורבן בית, תנודה, אי השתרשות, הקפאה והפשרה שרירותית של קרקע לדרוך עליה.

המחשבה הזאת עולה כשאני שואלת את נוית בראל אם יש לה מפתח. "איזה מפתח?", היא משיבה בשאלה.

"מפתח פיזי", אני אומרת, "מפתח שהשאירו הורייך לביתם באשקלון אחרי שנפטרו".

"המפתח הוא הזיכרון", היא עונה, "מרגע שנפטרו, זה כבר לא בית. זה חורבן הבית. עכשיו הוא לא 'home'. הוא רק 'house'".

שאלת המפתח היתה עלולה להיות אישית מדי, לפתוח דלתות רבות מדי, לולא היתה בה חשיבות עקרונית לשירתה של בראל ולספרה החדש, "מחדש", שיצא באחרונה בהוצאת עם עובד.

"רוב שירי הספר הם שירי אהבה", אומרת בראל, "החלטתי באופן שקול, ואחרי שבספרי הקודם הפניתי את המבט החוצה, להפנות את המבט אל תוך קירות הבית". האהבה ב"מחדש" מתרחשת בתוך הבית ובאמצעות הבית, שלעתים הוא רק דירה שכורה. כלומר, האהבה היא לעתים בית ולעתים דירה שכורה.

"הדירה בתל אביב, השכורה, היא מקום שבו אני מתגעגעת לבית", מסבירה בראל, "למשבר הדיור 'החיצוני' יש כוחות עצומים על הזהות. אני מנסה להבין מהי משמעותו העמוקה. אני אדם שמנסה לזהות את ביתו ב-google erath ואינו מצליח. אמנם מקומו כאן, בדירה מסוימת, אבל התריסים אינם שלו, הקירות אינם שלו, והוא לא בחר את עיצוב המטבח".

כותבת על בטן ריקה

בסוף מרץ יתקיים בבית אבי חי ערב לרגל צאת ספרה של בראל. זה ספר שיריה השלישי, אחרי "רושם" מ-2005 ו"ממש" מ-2011. בראל, ילידת 1977, היא חוקרת ספרות, מתרגמת ועורכת ספרות המקור של הוצאת ידיעות ספרים. התואר "משוררת" טעון בעיניה, ועל כך בהמשך.

נוית בראל. חיה לעתים בזמן עבר

"כל הלילה ישן לי תינוק על הבטן. התעוררתי בבטן ריקה", היא כותבת ב"בטן ריקה", שמקפל בתוכו את גלגולי משבר הדיור לצורותיהם. העובדה שאישה היא גם "בית" בארמית אינה מובנת מאליה כאן. הבטן הריקה מתגלגלת ליתמות, להיותה כבר-לא-דיירת בבטן אמה שאינה. הבית הריק מופיע מאוחר יותר בשיר: "אין לי ברירה אלא העבר / מקומת קרקע לקומה ראשונה, מצאלון לברוש, מפסנתר לעובש / אני יוצאת כדי להשקיף על הבית מבחוץ / אבל אינני מוצאת את הבית / חייבת אני את קיומי למתים, להורים אחרים, דוממים ורחוקים".

"יחסיי עם הוריי מתהדקים ככל שעוברות השנים מאז פטירתם", אומרת בראל, "אני חיה לעתים בזמן עבר, שבו אני לא יודעת להבחין בין מה שמדומיין ובין מה שהיה באמת. האם למרק העדשים שאני מכינה אותו הריח כמו מרק העדשים שהכינה אמי? וכל זה בשעה שבן זוגי מוקף בשבט גדול וחי. המון האנשים שמקיפים אותו מאפשרים לו להגיד בנינוחות: 'אני חי את הרגע'. אני, בינתיים, מקיימת את מצוות שמור וזכור של הבית. אני שומרת את החגים ואת החולין שלהם, את מאכליהם".

בשיר "לשום מקום" כותבת בראל: "לא עמדתי לידך אפילו פעם אחת, לראות מה ההבדל / בין חיוך מלבב ליגון מחריד, בין ערימה למדורה / בין טוב לטוב. ניסית פעם ללכת בעיניים עצומות / על פני אשה? היא תיראה לך שונה מאשר כשעיניך פקוחות".

האהבה הרואה, ההליכה אל הזולת ועל הזולת מתאפשרות באמצעות העיוורון. גם זה אוקסימורוני.

"יש חוסר הלימה בין תחושה של ביטחון ואהבה וטוב והכרת תודה ובין בדידות איומה וחוסר אפשרות להיות דיפוזיים. לעולם איננו נמצאים בתוך הזולת. אנחנו נתבעים להיענות לתביעותיו של הזולת, יודעים אולי שאושרנו תלוי באושרו. היינו רוצים להבין את הזולת אבל זה לא קורה. יש מכשול. על הכשל הזה, על המסמרים האלה, אנחנו הולכים. גם מתוך התסכול הזה נכתבים שירים".

איך המתים משתלבים בחולין?

כשהתיישבה בבית לכתוב על הבית, גילתה שגם החוץ תובע את המפתח. "הספר הוא ניסיון למצוא הייררכיה. מה חשוב יותר? עיניים של ילד סורי פליט או עיני האיש שאיתו אני חיה? במהלך הכתיבה התברר שזאת אינה יצירה קלסטרופובית. החוץ נכנס פנימה. יש המון זוגות עיניים בבית: העיניים שראינו במהלך היום, עיניים שניבטות ממסך, עיני הרפאים של המתים".

יש עודפות של עיניים, וצריך להכריע.

"כן. צריך אומץ כדי להדוף את העודפות ולבחור בחומרי חולין".

דליה רביקוביץ (צילום: משה שי)

זה מעניין: חומרי חולין בצד עיני הרפאים של המתים. איך המתים משתלבים בחולין?

"אני נטועה בממשי, בקונקרטי. בשיריי אין יצורי אופל, ואני לא באמת מאמינה ברוחות רפאים. ובכל זאת, אני אומרת: יש רוחות רפאים ויש אלוהים, והם נמצאים באופן שבו אנחנו חווים את המציאות. להאמין באלוהים ולדעת שהוא אינו קיים – זאת אמונה שלמה".

בתוך החולין, את חווה את הרפאים בבית כמו שמדיום חווה אותם?

"אל תגידי מדיום", מצטמררת בראל, "אין לי הלוציונציות כמו ליונה וולך. אני בת הנאורות במובן הזה, אף על פי שהרומנטיקה עיצבה אותי".

מה רע בהלוציונציות של וולך?

"שום דבר. עם זאת, חשוב להבין עד כמה טעון המונח 'משוררת'. זה דימוי שחייבים להיערך מולו, להבין שעולם הדימויים של המושג 'משוררת' כולל את האשפוזים של יונה וולך, את הספק-התאבדות של רביקוביץ', את העריריות של רחל ושל לאה גולדברג. כל אלה ניצבים מול המושג "משורר". כשאתה משורר גבר, אתה תמיד 'נביא', 'בעל חזון'; יש לשיריך 'חשיבות היסטורית ותרבותית'; אתה 'מי שנותן קול לדורו'.

קריאה נוספת: מה פשר המרחק הגדול בין משוררות עבריות לדימויין הציבורי?

"כשמדברים על משוררות, גם היום, אומרים מילים אחרות. 'היא כישפה אותי'. 'השירים שלה חזקים'. גולדברג ידעה את זה היטב כשאמרה: 'אינני עלמה הכותבת שירים. אני משורר'. היא רצתה שיתייחסו אליה באותה חומרה כמו שהתייחסו לשלונסקי לדוגמה. מאז גולדברג דבר לא השתנה באופן מהותי. בערבי ההשקה של המשוררים הצעירים כיום עדיין מציגים את המשוררות כמי שכותבות 'שירה חזקה' והשירים שלהן עדיין 'מכשפים'".

"אני כותבת עברית"

בעשור האחרון ערכה בראל ספרים רבים, ובהם "העיר המזרחית" של אילנה ברנשטיין ו"מלאכים" של יורם קניוק. בראל נפגשה ועבדה עם קניוק הגוסס וערכה את הספר אחרי מותו.

קריאה נוספת: חברים, עורכים ונוית בראל מספידים את יורם קניוק

עטיפת הספר

האם סוגי האהבה שאת מפעילה שונים כשאת כותבת וכשאת עורכת?

"כשאת מול טקסט שלך, את תמיד בודדה ותמיד מוקפת בשירה שנכתבה לפנייך באותה המידה. את מוקפת במילים רבות, ובעצם את לבד. בעריכה, לעומת זאת, זה איננו המבע שלי. קשה לי להבין איך אפשר לאהוב ספרות בלי לאהוב בני אדם; איך אפשר לאהוב ספרות מאהבת הלשון בלבד. אני אוהבת ספרות כי אני אוהבת בני אדם וחושבת שראוי שסיפוריהם יסופרו. דמותי ניבטת מרשימת הספרים שערכתי. איזה דמות היא זאת? יראה אותה מי שמכיר אותי.

"עם ניצה דרורי-פרמן, העורכת שלי, מעולם לא שוחחנו שיחה בטלה, כזאת שאינה קשורה לעבודה. ועם זאת, אני יודעת שהיא מבינה אותי; לא רק את הסגנון ואת השירים, אלא אותי. למשל, כשחילקנו את הספר לשערים, היא חילקה חלוקה פרטית של שערים, ואני הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. היא שיקפה לי את עצמי מתוך הטקסט שלי. זה חלק ממה שצריך עורך לעשות".

מה משותף לספרים הרבים והשונים שערכת?

"ראוי לה לספרות להחזיק משהו מתוך הזמן שהיא נכתבת. היא צריכה לספר לנו מי הם אנשי התקופה. למה הם אדישים? איך הם נגאלים? כלפי מה הם אכזריים? למה הם מתאווים? אני בוחרת יצירות שמספרות לא רק על ההלך המשוטט בעיר, אלא על ההלך שהולך לעבודה וחרד לפרנסתו וחרד לילדו או למשפחתו.

"אם הספר מספר על משבר נישואים, זה צריך להיות משבר של אדם שעובד ועל האנשים שעובדים איתו, שחשיבותם אינה פחותה ויש להם השפעה משבר הנישואים שלו ועל בני משפחתו. הספרים צריכים לספר מיהו האדם הבוגר שבנעוריו שירת בשטחים והוא הולך היום ברחוב ויודע שהיתה פעם תקופה שדיברו בה על הסכמי שלום או כתבו מכתבים ולא נצרכו לסלולרי".

"עדיין שירה ואוצרותיה כלי חמדה / לוכדים אותי, אין מי / שיציל אותי מידם", כותבת בראל ב"עדיין שירה", שכמעט חותם את הספר. "שירה היתה כאן לפני שהיה רומן, שהוא המצאה חדשה יחסית", היא אומרת, "ובכל זאת, נדמה שהשירה הינה תמיד מחוז נידח. אבל שירה היא לב לבה של הספרות".

במה השתנתה הכתיבה מאז ספרך הראשון?

"'רושם' היה מלא בשירה פראית. היתי כותבת בפנקס קטן עם ציור של לווייתן, ואז חוזרת הביתה ומנסה להבין לאיזה שיר מגיעה השורה הזאת. כתבתי מתוך חדוות היצירה. מעולם לא כתבתי הרבה. השיר האחרון שכתבתי, לדוגמה, נכתב במאי 2015, וגם זה בעקבות דיאלוג עם עורכת נהדרת ששמה ליאת קפלן.

"בהקשר הזה, קשה להפריז במשמעות של הנמען לכותב. כש'מטעם' פעל, העורך (יצחק לאור; ג"ג) היה מבקש ממני שיר, ואז הייתי מתיישבת לכתוב. מתוך השוליות וחוסר החשיבות, אני מניחה מילה על מסמך וורד במחשב. תמיד אני שואלת את עצמי מה שווה המילה הזאת, השיר הזה, ואם מישהו כבר כתב אותו לפניי".

את "עדיין שירה" היא חותמת כך: "עדיין המילים שאין לדעת / נאבקות זו בזו / באגרופים בלי לגעת".

"אני כותבת עברית", אומרת בראל, "לעברית יש מטען. אני כותבת באותה הלשון שנכתב בה ספר תהילים. העובדה הזאת רובצת מעליי כמו ענן. תחת ההוד והכבוד האלה אני צריכה לכתוב. כתיבת עברית בלי היכרות עם שימושיה הקדומים, משמעה ריקון הכתיבה. אני מקבלת כתבי יד שהעברית בהם שקופה, בלי מטען ומשקל, עברית שבאותה המידה היתה יכולה להיות אנגלית. זאת לא העברית ששמעתי בילדותי, זאת לא העברית של אבי".

יש משמעות לעובדה שאביך מזרחי, שהעברית שלו שאבה מבתי הכנסת ומהתפילה?

"אבי קרא את יומניו של בן גוריון כשם שקרא את התפילות. עם זאת, אפשר להגיד שהמסורתיות, שהיא מה שמבחין את החוויה המזרחית מחוויה אחרת, היא המזרחיות שבתוכי. כשאני קוראת את ספר האגדה מתוך הספר שהיה של אבי או את 'אנה קארנינה' בתרגום ישן שהיה שייך לאמי והיה הספר הראשון שקראה בעברית, אני מרגישה פחות בודדה. אני יודעת שהלשון שאני כותבת בה לא הומצאה בידי".

הנה דיור שאינו משברי, שהוא מקור לנחמה: העברית היא נכס, היא קרקע, ובראל היא "בת ממשיכה" שזכאית לבנות עליה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי