סיפור שמתחיל בלווייה של בעל נחש

תמונת קבר הצדיק בעמק אוריקה, מרוקו (צילום: פנינה קדם) זר, לו היה נקלע לבית משפחת עזרן ברמת גן במוצאי שבת לפני שבועיים, היה עד לאירוע יוצא דופן: חבורה מגוונת של אנשים יושבת יחד בהילולה של צדיק עלום, רבי שלמה בעל הנחש שמו. בעלת הבית, גליה עזרן, פתחה בדברים וסיפרה על המסורת המשפחתית לקיים הילולה לכבודו של בעל הנחש, וד"ר תומר פרסיקו נשא דברים על דמות הנחש בספר הזוהר. כך קמה לתחייה לכמה רגעים מסורת ארוכת שנים שנזנחה.

סיפורו של רבי שלמה בעל הנחש – 'בלחנש' או 'בלחנס' בשמו המקורי – מתרחש במאה ה-16. רבי שלמה היה שד"ר, שליח דרבנן, שתפקידו היה לעבור בקהילות יהודיות בתפוצות ולאסוף כסף לרווחתם של יהודי ארץ ישראל. האגדה מספרת שכשהגיע רבי שלמה למרוקו, לעמק האוריקה - ערב שבת היה – נפטר בפתאומיות, כאשר בכניסה לכפר עומדים שני הסוסים שלו ובאמתחתם כספי התרומות שאסף הצדיק.

הקאדי המקומי שמע על מותו של השד"ר היהודי, ומיהר לשלוח את שני משרתיו כדי שיבזזו את הכסף. לפי המסורת, כשהגיעו המשרתים אל שני הסוסים, נעשה נס, ורתמות הסוסים נראו להם כמו שני נחשים. המשרתים המבוהלים מיהרו לברוח מהמקום והשאירו את הכסף מאחור. על פי גרסה אחרת, המשרתים ראו ששני נחשים מקיפים את הכסף ושומרים עליו. כשהיהודים הגיעו למקום, נהפכו הנחשים לחוטים.

התגלות בחלום

הנסים הללו נקשרו עם דמותו של ר' שלמה בלחנש ועם צדיקותו. שמו נישא בפי משפחות מרוקאיות עד היום הזה, וקברו נהפך לאתר חובה למטיילים יהודים ולא-יהודים במרוקו. הקבר עומד במעבה עמק אוריקה, סמוך לכפר ארבאלו שבמרוקו, 46 קילומטר מדרום-מזרח למרקש. ליד הקבר התגוררה במשך שנים משפחת אלפסי, מן המשפחות היהודיות האחרונות במרוקו. עד לא מזמן אפשר היה למצוא שם את חנניה אלפסי, שעם אשתו ימנה, שמר עשרות שנים על המקום, כחלק ממורשת משפחתו.

 
לפי האגדה על ר' שלמה בעל הנחש, רתמות הסוסים נעשו שני נחשים

בשלב מסוים תכננו אלפסי ורעייתו לעלות לישראל עם שאר יהודי אוריקה, אך לילה אחד לפני העזיבה המתוכננת, נגלה הצדיק לחנניה ולמניה בחלום ואמר להם: "יודע אני שעזה עליכם אהבתכם וערגתכם לארץ ישראל, אך מה יהיה עליי? מי יהא משגיח על חלקת קברי?". השניים לא העזו להמרות את בקשתו המפורשת של הצדיק, והם נשארו לגור ליד הקבר. לשניים לא נולדו ילדים, והם אימצו ילדה מוסלמית ששמה פאטימה. ימנה אלפסי נפטרה לפני כעשור, וחנניה נפטר בפברואר אשתקד, ערירי וחולה, בן 87. על הקבר שומרת כיום הבת המאומצת פאטימה.

גליה עזרן גדלה על דמותו של ר' שלמה בעל הנחש, ובילדותה התרגלה לכך שבכל שנה מציינים בבית את יום פטירתו של הצדיק. גם מקור המנהג הזה בחלום: לפני שנים רבות נגלה בעל הנחש אל אימה של גליה בחלום וביקש ממנה לציין את זכרו באירוע פומבי. בעקבות החלום, נוצרה מסורת ההילולות בבית: אחת לשנה נפתח הבית לאורחים שרצו להוקיר את זכרו של הצדיק, בדברי תורה, במאכל, בשירה ובנרות. גם באירוע הזה לא חסרו מופתים. גליה זוכרת איך כילדה ראתה פעם שעווה שנטפה מאחד הנרות והתקשתה בצורה של נחש.  

המסורת נחלשה עם פטירתה של האם לפני שש שנים, אך עזרן החליטה לחדש אותה. היא פנתה לידידה, חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו, שעודד אותה להחיות את מנהג ההילולה. "אני רואה חשיבות בהחייאת המסורת הזאת, גם אם היא בעצמה לא יותר מדי עתיקה", אומר פרסיקו, "זו מסורת שהתחילה במדינת ישראל לפני 30 שנה, אבל היא מתכתבת עם מסורות קדומות יותר של הילולות לצדיקים. אלה מסורות שבמדינת ישראל לא פעם מושתקות או מודרות; לא מביטים בהן בעין יפה או מעודדת. אני בעד גיוון ועושר של התופעה הדתית. יש כאן תופעה דתית-יהודית אותנטית, יפה, שיש סיבה טובה לשמר אותה. בעיניי, זה מעשיר ומגוון, וזה דבר יפה מאוד". " גם מקור המנהג הזה בחלום: לפני שנים רבות נגלה בעל הנחש אל אימה של גליה בחלום וביקש ממנה לציין את זכרו באירוע פומבי. בעקבות החלום, נוצרה מסורת ההילולות בבית: אחת לשנה נפתח הבית לאורחים שרצו להוקיר את זכרו של הצדיק, בדברי תורה, במאכל, בשירה ובנרות "

"אנשים מאוד התרגשו", אומרת עזרן בשמחה, "היה מעניין לראות איך ההרכב של האנשים היה שונה בהילולה הזאת מאשר בהילולות של אימא שלי. אצלה, רוב הקהל היה מורכב מחברים של המשפחה, אנשים בסגנון של הוריי, פשוטים יותר, ואילו כאן, באו אנשים שהם בדרך כלל לא הקהל האופייני של הילולות. זה הרגיש כמו הילולה אלטרנטיבית, ואני חושבת שזה מעיד על משהו רחב יותר".