התרבות הרעה ממשיכה להשחית נפשות

16 שנה חלפו. יגאל עמיר אמנם בכלא, אך שותפיו הבכירים לרצח ראש הממשלה עודם מהלכים חופשיים ומאושרים בקרבנו. עמיר העיד על אחריותם הכבדה של אותם שותפים כבר בליל הרצח, כשאמר בחקירתו: "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב... לא הייתי פועל". 


התרפקות נוסטלגית. טקס זיכרון (פלאש 90) ואכן, כפי שכתב לימים המשנה בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, השופט חיים כהן, "כל הסימנים מעידים שהחלת דין רודף על ראש הממשלה מפי פוסקי הלכה כלשהם הביאה אחד שומר מצוות ומקיים הלכה לידי שפיכות דמים... היה בהלכות הללו כדי להסית ולהדיח ולהפוך יראים תמימים לרוצחים מתועבים".

החוק הפלילי קובע כי מי שמשדל את זולתו לדבר עבירה "בשכנוע, בעידוד, בדרישה" נושא באחריות פלילית שווה לזו של העבריין שאותו שידל. כלומר מנקודת מבטו של החוק, הרבנים שהוציאו דין רודף על  ראש הממשלה ובכך נתנו גב וגיבוי ליגאל עמיר, הם רוצחים כמוהו, והיו אמורים גם הם להינמק בכלא לכל חייהם. אלא שהם נותרו חופשיים - ומן הסתם גם מאושרים. הרי מבחינתם רצח ראש הממשלה היה פשע מושלם ומשתלם: הוא השיג את מטרתו הפוליטית, והם, בניגוד לעמיר, לא שילמו עליו שום מחיר.

כיצד אפשר להסביר את העובדה ששותפים בכירים אלה לרצח ראש ממשלה בישראל לא נתנו עליו את הדין? ההסבר כפול - פחד וחשבון. פרופ' שמעון שטרית, שר הדתות בממשלות רבין ופרס שניסה לאחר הרצח ליזום הליכים נגד הרבנים פוסקי דין רודף, תלה את כישלונו בחשבונות פוליטיים קטנוניים של צמרת מפלגתו. כפי שכתב בזיכרונותיו, "אישים בממסד לא הפנימו את הלקח מהטרגדיה של רצח רבין, וגם לאחר ההסתה האיומה המשיכו בגישה של חישובי קיצין פוליטיים, במקום עמידה מוסרית איתנה נגד הסתה".

המחדל הנורא של מתן חסינות מעונש לאותם רבנים רובץ כמובן לא רק לפתחו של הממסד הפוליטי, אלא גם - ובעיקר - לפתחה של המערכת המשפטית. מדוע היא כשלה? את ההסבר המשכנע היחיד לתמיהה זו שמעתי מפיו של הרב יואל בן נון, שבאומץ רב היה הראשון שחשף והוקיע בפומבי את תופעת הרבנים הקיצוניים שהתירו את דמו של יצחק רבין. כאשר נשאל הרב בן נון מדוע לא פנה עם שמותיהם של אותם רבנים קיצוניים למשטרה אלא לרבנות הראשית, הוא השיב שכבר למד שרשויות האכיפה פוחדות להתעסק עמם ועם חסידיהם הקנאים. " במקום להדליק נרות ולשיר בחברותא את "שיר הרעות" ואת "שיר לשלום", היה חיוני למחות באותם אירועים על כך שהאחראים לרצח ראש הממשלה עודם מהלכים חופשי "

כלומר, יש כאן מלכוד נורא: כשמדובר ברב קיצוני שחסידיו קנאים, הרשויות פוחדות במידה רבה של צדק שאם יעצרו וישפטו אותו על פסיקותיו, תתחולל התפרעות אלימה של חסידיו - שאחריתה מי ישורנה. אך הרי דווקא רב קיצוני כזה, שחסידיו קנאים לו עד כדי נכונות לנקוט אלימות בשליחותו, הוא גם זה שפסיקתו המסיתה יוצרת את הסכנה המוחשית ביותר להתרת דם. הפחד שאותו איבחן הרב בן נון משתק לחלוטין את יכולתן של רשויות החוק והמשפט להתמודד דווקא עם ההסתה וההמרדה מהזן המסוכן והקטלני ביותר, הזן שכבר הביא לרצח ראש ממשלה.

הפחד המשתק הזה, תוצאותיו ובעיקר הכורח הקיומי להתגבר עליו, הם שהיו חייבים לעמוד במוקד העצרות והטקסים בימי השנה לרצח רבין. במקום להדליק נרות ולשיר בחברותא את "שיר הרעות" ואת "שיר לשלום", היה חיוני למחות באותם אירועים על כך שהאחראים לרצח ראש הממשלה עודם מהלכים חופשי, ולהתריע שלדמוקרטיה שבה הרשויות פוחדות מהרוצחים, במקום להפך - אין תקומה. אך מארגני העצרות והטקסים בצבא, בבתי הספר וגם בכיכר, מעדיפים רובם ככולם להמיר את התמודדות הקשה עם לקחי הרצח בהתרפקות נוסטלגית על דמותו, פועלו ומשנתו של הנרצח. אולי היה כאן ניסיון להדחיק את הטראומה, ואולי גם מארגני הטקסים פוחדים לעורר את זעמם של הקנאים האלימים.

כך או כך, להמרה הזאת של  טקסי הזיכרון לרצח בטקסי הנצחה לנרצח יש השלכות קשות. בסיכום דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על רצח רבין ציטטו הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, וחברו פרופ' אריאל רוזן-צבי, את מאמר חז"ל: "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג". "חיוני", התריעה ועדת החקירה, "שנדע לבער תרבות רעה שקמה בתוכנו". ואולם ההדרה של הרצח, של מחולליו ושל לקחיו מטקסי הזיכרון מבטיחה שהתרבות הרעה האמורה ומפיציה ימשיכו להשחית כאן נפשות, מוחות ולבבות באין מפריע.