להתבונן דרך הדלת

עיר מקלט 

הכתיבה היא עיר מקלט. מאז שאני ילדה. זו הדרך שלי לחיות, לעשות עיבוד ולהרגיש את עצמי מחדש. הקריאה והכתיבה הן עיר מקלט. אבל כל זה היה לפני שהספר הראשון שלי התפרסם ("אי-אהבה", סדרת רתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2005). אחרי שהספר התפרסם הכתיבה הפסיקה להיות כזו, כי עיר מקלט חייבת להיות חשאית. אף אחד לא יכול להגיע אלי – זה תמיד סודי. היה קשה מאד להמציא אותה מחדש, כי אי אפשר לחזור לאותו מקום. הרבה זמן חיפשתי את הדרך אליה, עד שמצאתי. וזו היתה חוויה של שמחה גדולה, כשזה הצליח.

ארמון קוביות

בזהירות רבה אני משתחלת תחת 
ארמון קוביות העץ שבניתי בת חמש
להתבונן בילדה שעדיין בונה.
היא מניחה משולש ליצור גג לארמון
ואצלי למטה נהיה חשוך.
אני נוגעת בכפות ידיה הבונות, האם זו אני?

כשלונו של אלוהים מכה בי אישית לראשונה
התוהו עודנו כאן

הילדה מצמיחה כנפי ארמון לעוף בהן
האם עיניה דומות לעיני?
האם היא רואה את שאני רואה מכאן?
הקוביות נושרות לשטיח.
הן, הילדה ואני מונחות על השטיח שמחבק אותנו רכּוֹת
ואנו נארגות זו בזו
עד שאין לדעת מיהי הילדה מיהי האשה ומהו הארמון

שמים שמים – גדולים גדולים

אולי בגיל שלוש, אולי לפני, היו לי משפטים שמאד אהבתי להגיד. אהבתי את המוזיקליות שלהם: "שמים שמים – גדולים גדולים". אהבתי להגיד את זה במקצב, והיתה לי תחושה שאם אני אומרת את זה – אני מצליחה להכיל את השמים. כמו סוג של כישוף. כאילו למילים יש גודל, כאילו אני נותנת להן את הגודל של השמים. זה היה סוג של חיבור שפתאום גיליתי אותו: המילים הן לא רק מה שמבטא את הדבר אלא הן גם הדבר עצמו. היה לי עוד צירוף, שישב על אותו עיקרון: "בי-צים בי-צים". הייתי מרגישה במילה ובדיבור שאני הופכת להיות הביצים – מצד אחד עגול ורך, ומצד שני שביר ומתפרק. כאילו היה בצירוף הזה את החומר של הביצה. פתאום השפה לא היתה רק דרך לבטא את עצמי אלא גם דרך לחיות ולהחיות את העולם.

הדלת של אליס 

בשבילי שירה היא מילים, ובמובן הזה, היא חורגת מכל מה שאני עושה, גם מהתיאטרון – יש לה מקום ייחודי. בשבילי תיאטרון הוא לא מילים אלא אחד המדיומים הלא-מילוליים שיש. התיאטרון שאני אוהבת, בעיקרו הוא תיאטרון אבסורד, מבטל את המילים, את הכוח שלהן. שפה שמתפרקת. אצל בקט לדוגמה המילים הופכות כמעט נטולות משמעות, הן סוג של מנטרה. כשאני עובדת עם התלמידים שלי אנחנו עובדים דרך הגוף, לא דרך טקסט. מצד שני, יש גם דמיון שאני מוצאת בין השירה לתיאטרון, במישור החוויה. יש קושי להעביר מה שאדם מרגיש, וזה בעצם עניין הכתיבה. לכן אני צריכה לעשות את זה. בכתב היד שלי עכשיו אני מרגישה שאני נעזרת פחות בדימויים מורכבים או בשפה מתוחכמת. במובן הזה, השפה הפכה להיות פחות פיגום שאני מנסה לבנות איתו רגע כלשהו אלא יותר דרך מסוימת לראות את העולם. בזה אני מרגישה קרובה אל נורית זרחי. כאילו השפה היא אמצעי חוויה, ולפני זה היא נמצאת שם בשביל לקלוט משהו, כמו מסך שעליו משדרים את העולם. זה כמו "שמים שמים – גדולים גדולים". לתפוש משהו נורא ייחודי שהופך להיות תמונת הכל. תמונה רחבה שעוברת בדלת מסוימת, אבל זו דלת קטנה-קטנה, כמו זו של אליס. השירה שאני מתחברת אליה היא שירה שמתבוננת דרך הדלת. משוררים כמו שימבורסקה, צלאן, פסואה. תמיד העולם הופך להיות מראה, ותמיד נקבע מרחק. והמרחק הוא גם שיקוף פנימה וגם נשאר רחוק. אתה לוקח עולם רגשי או רוחני, וחווה אותו מחדש, וככזה אתה בורא אותו בעצם, משום שאתה מוציא אותו מהקונטקסט המציאותי שלו. פתאום זה עומד באופן נפרד ועצמאי. פתאום אתה עושה לשפה, לחיים, פרפורמנס.

מהחלון הגבוה ביותר *

הַכְּאֵב מִתְחַפֵּשׂ בִּדְמויות בָּשָׂר וָדָם.
שַׂחְקַן הַכְּאֵב שֶׁלִּי, פֶּסוֹאָה, 
מֵנִיף בִּי אֶת קִלְשוֹנוֹ
חופֵר מִתַּחַת לְשׁוּחוֹת הַמְצִיאוּת שֶׁלִי.
"אנִי בוֹדֵד וְהַבְּדִידוּת מָרָה", 

אוֹמֵר פֶּסוֹאָה כשהוא רוֹכֵן עַל הַחַלוֹן מַבִּיט לָרְחוֹב
וַאֲנִי שוֹאֶלֶת אוֹתוֹ אִם נָגַע אֵי פַּעַם בְּאִשָּׁה.
הוא מֵרִים אֵלַי מַבָּט שוֹאל וְאוֹמֵר 
שֶׁיָּדָיו לֹא מַצְלִיחוֹת לְהִתְרוֹמֵם מִן הַדַּף.
בַּזְמַן הַזֶּה – השעון נוֹקֵשׁ בְּחַדְרִי – 
אני שואלת אותו – "רָאִיתָ בָּרחוב את דמוּתי?"
"לֹא. אַתְּ כאן אִתִּי. בַּחֶדֶר".
וְאֵינֶנִי יוֹדַעַת מִי עָנָה לִי.

צַר לִי פֶּסוֹאָה, לֹא הִצְלַחְתִּי לְהִשָּׁאֵר בַּחֶדֶר וְלִרְכֹּן מִן הַחַלּוֹן,

לא יָכֹלתי לְהַבִּיט מִן הַפְּנִים אֶל הַדְּמויות שֶׁבַּחוּץ,
נֶאלַצְתִי לָצֵאת לָרְחוב וְלָגַעַת 
בָּהֶן, בְּיָדַי המתרוממות מֵאליהֶן, ללא שליטה, בְּעִוָרוֹן מוחלט.
שַׂחְקָנֵי הַכְּאֵב שֶׁבִּי הֵם דמויות בָּשָׂר וָדָם, דוֹבְרים את פְּחָדַי,
מְזַקְקִים את חלוֹמִי לְמָנוֹת קטנות של מְצִיאוּת
נָכְרִית, סוֹאֶנֶת, מְתַקְתֶּקֶת
הַמְיַצֶּרֶת אוֹתם.
צר לי כָּל כָּךְ 
עַל עַצְמִי וְעָלֶיךָ פֶּסוֹאָה יַקִּירִי.

*"מהחלון הגבוה ביותר "- שורה משיר של פרננדו פסואה. מתוך: "אי-אהבה".

חיים של אחרים
כילדה, אמא שלי היתה תוקעת מבטים באנשים בכל מיני מקומות, מציצה עליהם, ותמיד הייתי נבוכה וכועסת, ופתאום אני מגלה שאני כמוה בדיוק. הפכתי להיות מציצנית. באופן כללי, יש לי נטייה לחיות את החיים דרך אחרים. חלק גדול מחיי אני מעבירה בפנטזיות ובמחשבות על..., וזה כרוך במידה רבה של תסכול. אבל ה"בנפיט" שאני יכולה להפיק מזה הוא שיר טוב.