גבולות השפה

טל חבר-חיבובסקי. למה אתם מתכוונים ב"כאן"? עם ייסודה של מדינת ישראל, שיגר שמעון ראבידוביץ, מבכירי האינטלקטואלים היהודים של מחצית המאה הקודמת ומי שהיה דמות מרכזית בעשייה הספרותית העברית השוקקת בברלין של רפובליקת ויימאר, מחאה נזעמת לבן גוריון. הענקת השם ישראל למדינה הצעירה, הזהיר, תסיט את המונח ממשמעותו המקורית, המייחסת אותו ליהודים כולם, קולקטיב כפרטים, ותפקיע אותו בכך מכלל עם ישראל.

נכון, השיב לו בן גוריון. מבחינתו, הבהיר לראבידוביץ, עם הקמתה של מדינת היהודים, איבדו יהודי התפוצות את הזכות להשתמש במילה "ישראל" כמונח שיגדיר גם אותם.

כתב עת חדש ושמו "מכאן ואילך", העומד לצאת לאור בברלין, מנסה לערער על הניכוס הזה - כמו על רבים אחרים – ולשוב ולהתייחס ללשון העברית בדרך דומה לזו שמהיעלמותה הזהיר ראבידוביץ: שפה הנעדרת מוקד גיאוגרפי אחד וחפה משיוך טריטוריאלי. לא במקרה, אפוא, ייכלל בגיליונו הראשון, שייצא לאור בדפוס לקראת סוף השנה, מאמר על חלופת המכתבים בין ראבידוביץ לבן גוריון, פרי מחקרו של ההיסטוריון האמריקאי דייוויד מאיירס.

לא תפוצה; פזורה

כותרת המשנה של "מכאן ואילך", אומר מייסד כתב העת ועורכו הראשי טל חבר־חיבובסקי כשאנחנו יושבים לראיון בבית קפה בברלין, היא "כתב עת עברי - דיאספורי בברלין". "השימוש במילה היוונית 'דיאספורה', שמשמעותה פיזור של זרעים, נועד להחליף מושגים כמו 'תפוצה' ו'גלות'", מסביר חבר־חיבובסקי, יליד קליפורניה, שגדל בין היתר בירושלים ומתגורר בברלין מאז 2008 וכיום הוא מתרגם ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הומבולדט בברלין.

האם הבחירה בדיאספורה היא מפני שהמילה מתארת פזורה, ובניגוד ל'תפוצה' או ל'גלות' אינה מקושרת למרכז כלשהו, ולכן גם אינה נשפטת או נמדדת במרחק שלה מהמרכז הזה או ביחסיה איתו?

"אחד השותפים שלי בפרויקט, פרופ' דניאל בויארין, טוען באמת בספר חדש שאני מתרגם עכשיו לעברית שהמושג דיאספורה אינו מניח מרכז. לא רק שזה מונח שאנחנו מכירים עוד מתרגום השבעים וגם מטקסטים אחרים ביוונית עתיקה ושיש לו באמת עומק היסטורי-תרבותי ניכר קצת יותר מאשר איזשהו ניאו-לוגיזם, כמו 'התפוצה', אלא שזה מושג שיש לו כיום גם משמעויות פוליטיות חדשות. הוא כבר מזמן לא שייך באופן בלעדי לעניין היהודי. מדברים היום על הדיאספורה האפריקאית, הדיאספורה הארמנית". " אני לא מכיר שפה שיש בה קודים טריטוריאליים כה מובהקים כמו העברית בגלגולה הנוכחי. למשל, השימוש במילה 'כאן'; אני שומע אנשים שיושבים בבית קפה בברלין ומשווים את מחיר כוס הקפה שהם שותים למחירה 'כאן', למרות שבין ברלין לבין ה'כאן' שעליו הם מדברים נמצא ים "

גם הפלסטינית.

"בוודאי. בכל מקרה, בהקשר היהודי – או בהקשר של העברית, כי אני מתרכז בשאלת השפה – מעניין אותי לבחון את המונח באמצעות ההגדרות החדשות שנוצרו לו".

מה מבחין את העברית הדיאספורית מהעברית השלטת היום?

"העברית הדיאספורית היא שפה של מיעוט. אבל שלא כמו שפות מיעוט אחרות, למשל השפה הטורקית בגרמניה, אין לה ארץ. אין שום ארץ העברית. מהבחינה הזאת, היא דומה ליידיש. לעברית הדיאספורית אין הקודים הטריטוריאליים שהוטבעו בעברית שנוצרה בפאזה הציונית. אני לא מכיר שפה אחרת שיש בה קודים טריטוריאליים כל כך מובהקים כמו השפה העברית בגלגול שנקרא לו הפוסט-ציוני שלה, כלומר, של אחרי 48'".

לדוגמה?

"השימוש האקס-טריטוריאלי במילה 'כאן'; שוב ושוב אני שומע אנשים שיושבים בבית קפה בברלין ומשווים את מחיר כוס הקפה שהם שותים למחירה 'כאן'. למרות שבין ברלין לבין ה'כאן' שעליו הם מדברים נמצא ים ומשתרעים עוד כמה וכמה קילומטרים של יבשה".

דוגמה נוספת היא מה שחבר־חיבובסקי מכנה 'ה"א שלילת הגולה': הייחוס האוטומטי של מילים כמו 'הארץ' או  'המדינה' למשמעות יחידה: מדינת ישראל. כזכור, אפילו ברק אובמה הבחין בשימוש הייחודי הזה ובישר – בעברית – כשנחת בנמל התעופה בן גוריון במרץ השנה: "כמה טוב להיות שוב בארץ".

קודם להקמת מדינת ישראל, אומר חבר־חיבובסקי, השימוש במילה 'הארץ' בשפה העברית היה יחסי: "במרוקו", הוא מבהיר, "המילה 'הארץ' כיוונה למרוקו. ברוסיה – לרוסיה, וכך הלאה. חדשות מ'חוץ לארץ' בעיתון עברי שיצא בסנט פטרסבורג במאה הקודמת היו חדשות מחוץ לארץ רוסיה. כי בעברית הדיאספורית, 'הארץ' היא תמיד הארץ שבה אנחנו נמצאים".

"השיבה לעברית דיאספורית כרוכה בדה־טריטוריאליזציה של השפה", הוא מוסיף, "ולהשתחרר מצורות הביטוי שמעגנות את העברית בטריטוריה מסוימת, זה גם אומר לנכס מחדש מושגים שהופקעו מההקשר הדיאספורי שלהם, כמו למשל המושג 'ישראל', שפירושו תמיד היה 'יהודי' או 'יהודים', בלא קשר למקום גיאוגרפי".

תנועת ההשכלה כראשית הציונית

בדף הפייסבוק של "מכאן ואילך" כותב חבר־חיבובסקי שמקומיות היא תנאי מקדים לדיאספוריות, ולכן חשוב שכתב העת ייצא לאור לא רק באינטרנט, אלא גם במקום גיאוגרפי מסוים. "הבחירה בברלין", הוא מציין בפוסט בעניין, "מבטאת את השאיפה להשיב את העברית הדיאספורית דווקא למקום אשר שלל את קיומה, אך גם למקום שבו היא צמחה ושגשגה". בראיון הוא מזכיר שבברלין יצא לאור, בסביבות 1755, כתב העת הראשון בעברית מודרנית, 'קהלת מוסר'. ערך אותו משה מנדלסון הצעיר, שהגיע לברלין שנתיים קודם לכן.

דמויות כמו מנדלסון, ממבשרי תנועת ההשכלה, או אפילו היינה, שאמנם לא כתב בעברית, פתחו פתח לאופציות לזהות יהודית שאינה בהכרח דתית או אתנית. ולמרות שהמיינסטרים הציוני אינו תמיד מחבב את הדמויות האלו, המגמות שהצמיחו דווקא תרמו במידה רבה ליכולת – גם אם זו דועכת כעת במהירות – לעצב בישראל הציונית זהות יהודית שכוונותיה דומות. לדעתי, אלו מגמות שרבים מהישראלים היהודים שעוברים היום לחיות בברלין ירגישו איתן בבית; באורח אירוני, אולי אפילו יותר מאשר יהודים שלא גדלו בישראל. " אין ספק שזה מושג שמשחק כאן תפקיד. היהודי הנודד והיהודי שגם נודד במחשבותיו – הוא לא חייב לנדוד פיזית, אלא גם יכול להרגיש שהוא שייך בעת ובעונה אחת, מבחינה תרבותית, ליותר ממקום אחד. וזו נקודת מפתח "

"ברור שבהרבה מאוד מובנים אפשר לראות את תנועת השכלה כראשית הציונות. האלמנט המובהק ביותר שבו ההשכלה פתחה את הדלת בפני הציונות הוא בביקורת האגרסיבית שלה כלפי החיים היהודיים כאן, במבט המזלזל שלה ביהודי כמי ש'מתרחק מהנורמליות'. מהבחינה הזאת, הביקורת שמתחו המשכילים על החברה היהודית, תחילה בגרמניה, אחר כך בגליציה ולאחר מכן המשכילים הרוסים, היא מאבני הפינה הרעיוניות של הציונות. זה כמובן דבר שאני בוכה עליו. בעניין הזה את צודקת.

"אבל כשאנחנו חוזרים לשאלת הזהות, מה שמעניין אולי יותר באנשים שהזכרת וברבים אחרים, זה שהם באמת היו יהודים עם זהות היברידית, מפוצלת, לא חד משמעית. זהות כפולה ומשולשת שיש לה קשרים מקומיים וכלפי מקומות אחרים. זהות שבה אדם רואה עצמו גם כשייך לברלין, גם כשייך לרוסיה, למשל, וגם כשייך לרפובליקה ספרותית עברית, או יהודית, שמגיעה עד בגדד ועד פז; ההיברידיות הזאת, זו הדיאספוריות שמעסיקה ומעניינת אותי".

זו השתקפות של מושג היהודי הנודד?

 "אין ספק שזה מושג שמשחק כאן תפקיד. היהודי הנודד והיהודי שגם נודד במחשבותיו – הוא לא חייב לנדוד פיזית, אלא גם יכול להרגיש שהוא שייך בעת ובעונה אחת, מבחינה תרבותית, ליותר ממקום אחד. וזו נקודת מפתח. אני חושב שבהיבט הזה, ליהודים באשר הם יש הרבה דוגמאות לחזור אליהן, ובין היתר כאן בברלין".