הוא לא זקן, הוא אדם

"מעסיק זקנים? קבל פטור מביטוח לאומי ובריאות", הודיעה כותרת ב-ynet, מדגימה היטב איך זה נראה כשהחברה הישראלית (דרך התקשורת שלה) מחפשת תפקיד לזקניה. הכותרת מנוסחת כמו במשחק מונופול: "יצאת למילואים? קבל עיכוב תור" או " הגעת להפתעה? קבל תור נוסף מתנה". מניסוח הכותרת לא ברור אם היא מתפעלת - "מעסיק זקנים? וואלה? כבוד, קבל פטור מביטוח לאומי", או משתתפת בצער - "מעסיק זקנים? נפלת, מסכן. קבל פטור מביטוח לאומי". בכל מקרה, ברור שיש פה דבר מה מאולץ, שלא כדרך הטבע.

למה אנחנו שואלות בכלל מה תפקידם של הזקנים? למה צריך להיות להם תפקיד? האם צריך להיות להם תפקיד יותר מאשר לילדים, לנשים, לגברים, לעולים, לנכים? למה יש צורך בחלוקת תפקידים "קבוצתית" שכזו? למה אי אפשר פשוט להיות? כותרת המשנה אמרה: "יצחק קדמן לא לבד. מועצה לאומית לקידום מעמד הזקנים בישראל תושק בשבוע הבא". האסוציאציה למועצה לשלום הילד משלימה את תמונת הקוריוז המגזרי ומבהירה שמי שמחפש תפקיד לזקנים הוא אדם שאינו זקן ואינו ילד, וזקנה, כמו גם ילדות, נראות לו לא עדכניות, לא מגניבות, ובעיקר - לא קשורות אליו, כי הוא אדם כללי ואוניברסלי.

והוא צודק, האדם הזה; כי הוא הרי תופס את עצמו כסובייקט, ואילו המלה "זקנים" אינה מתארת אנשים כמוהו בגיל מסוים או שכבת גיל. הרי איש לא מכנה "זקן" את שמעון פרס בן ה-88, גם לא את אריק שרון בשבתו כראש ממשלה בגיל 78, גם לא את איש העסקים מוזי ורטהיים בן ה-81, את סמי עופר בן ה-89 או אחיו יולי או את ירון לונדון וחיים יבין. אפילו לנשים כמו שולמית אלוני בת ה-82 או מרים בן פורת ודליה דורנר לא קוראים זקנות.

הם אינם "זקנים" משום שהם אנשים, אינדיבידואלים, סובייקטים. הם אנשים עם עיסוק, עם אישיות, עם מעמד; הם קיימים כאנשים בפני עצמם שהגיל אינו מה שמגדיר אותם. אלא שהזכות הזאת שמורה רק לבעלי נכסים. בעלי הון ומעמד הם היחידים שזוכים להישאר סובייקטים, הם היחידים שנהנים מהחירות לבחור אם לעבוד, כמה לעבוד, במה לעבוד, מהחירות להמשיך ולעצב את חייהם כרצונם.

הגבר הלבן הוא בעל הבית

כל השאר, אלה שאינם בעלי הון ומעמד, הם ה"זקנים". אלה שמוגדרים אך ורק על ידי גילם המבוגר, שמהותם מצומצמת לתכונות הסטריאוטיפיות שבאות אתו, שאין להם חירות לבחור בחירה חופשית אם לעבוד, כמה לעבוד, במה לעבוד ואיך בדיוק לעצב את חייהם. מי שמגדיר את "הזקנים" הוא מי שמגדיר את כל הציבורים שאינם הגבר הלבן. הגבר הלבן שהוא בעל הבית: הבעלים של המוסר, השפה, התנועה, החוקים וההון, חסר גיל וחסר פניות. הסובייקט האולטימטיבי. הוא זה שמגדיר את כל השאר, מודד אותם מנקודת מבטו המכלילה, המדירה והמחפיצה, וקובע מה המשאבים והיחס הניתנים להם. זאת נקודת המבט שמחפשת "תפקיד" שיצדיק את קיומם של זקנים בחברה.

"זקנים", אנשים מבוגרים, אינם בהגדרה אנשים חכמים יותר או מנהיגים יותר או נותני דוגמה והשראה. הגיל כשלעצמו אינו מחכים אף אחת: יש כאלה שהוא אף עושה להם את ההיפך הגמור. גם המסקנות מניסיון נצבר תלויות יותר באישיותו של הצובר מאשר בניסיון עצמו. יש אנשים שהיו מנטורים מלידה ויש כאלה שלעד יצטרכו לידם מבוגר אחראי שיסביר להם ויסדר להם. חלקם  אנשים בשיא אונם השכלי, הרגשי, היצירתי; חלקם במערכות יחסים חדשות או ביציאה ממערכות ישנות; חלקם עייפים, תשושים או חולים; חלקם עסוקים בלהיות סבתא וסבא במשרה מלאה; חלקם מעדיפים לנוח. "זקנים" הם בני ובנות אדם, שיש להם זכות לחיות בכבוד ובשלום, לממש את עצמם ולעצב את חייהם ולהיות מעורבים בחיי אחרים ובחברה כפי שכל אחד ואחת מהן מוצאת לנכון. זה תפקידם, בדיוק כמו תפקידה של כל אחת ואחד מאתנו.

התפקיד שצריך לדבר עליו הוא תפקידה של החברה ושל המדינה: מחד גיסא להפוך את גיל הפרישה לגמיש לפי האדם והתפקיד הספציפי שהוא ממלא, ומאידך גיסא לדאוג לפנסיה ראויה לפורשים. ישראל צריכה למצוא דרך להכיל את כל האזרחים ואת האזרחיות שלה על כל המאפיינים הספציפיים שלהם, לקבל אותם כמו שהם, ולאפשר לכל אדם, בלי קשר לגילו, למינו ולמוצאו, את התנאים פשוט להיות ולמלא על הצד הטוב ביותר את התפקיד שהוא כותב לעצמו.