עידן האינטרנט הביא עמו מהפך רציני: כתיבה חופשית המסוגלת לגלות "בכנות" את רחשי לבם של הגולשים במנעד רחב של סוגיות. קודם לכן לא התקיימה במה כזו, שהיתה מסוגלת להכיל את כל הקולות האלה ביחד. היכולת להביע דעות, לרוב מבלי להזדהות, יצרה אנחת רווחה גדולה בקרב כולם: "עכשיו אומר את מה שברצוני לומר". הצוהר נפתח, והאזרח הפשוט דהר לזירה שהרשתה לו את מה שקודמותיה חסמו ממנו.
דיאלוג של נתק. ע'ניים. צילום: איל און מה אנחנו מקבלים כפועל יוצא של חופש לא מפוקח זה? ראי של העיוות הגדול הקיים בחברה הישראלית על כל גווניה. מציאות פרדוקסלית, רדיקלית, הנושאת בחובה שסעים רבים שאיחויים הוא משימה לא קלה.
חוויתי זאת על בשרי כשפירסמתי ב ynet את המאמר "בשם השפה הנחותה", (התפרסם במקור במגזין 'ארץ אחרת') שעסק בעליונות הישראלית המופגנת כלפי כל דבר מזרחי-ערבי, ובאהדה המופרזת כלפי כל מה שמערבי. ידעתי שהכתיבה היא הזמנה פתוחה לדיון, שייתכן שיהיה סוער במיוחד – וזה לגיטימי. איפה טעיתי? גיליתי שהדיאלוג המנותק מגבה את הדעות הקדומות, מגביה את החומה הקיימת ממילא, מפריד ומרחיק.
כשהתחלתי לקרוא את התגובות הרבות - יותר מ-300 - נחלתי אכזבה. ראיתי לנגד עיני איך מתבצע דיאלוג של נתק. הרגשתי עוינות, חשתי שלחלק מהמגיבים יש משהו אישי נגדי, קלטתי מסרים רבים שמסתכמים בהחלטה גורפת להדיר את האחר אל שולי השוליים, יעשה אשר יעשה.
אתה מקבל בתדהמה את הנכתב, מנסה לעכלו, לנבור בתגובות ולמצוא תגובה נורמלית - נורמלית במובן הזה שגם אם תהיה בה התנגדות נחרצת לדעתך היא לא תקום עליך ותפסול אותך לגמרי. לדאבוני, קל מאוד לפסול באזורנו העקוב מדם, מבלי לצפות את התוצאות ההרסניות של האטימות כלפי האחר.
חייבים חזון משותף
קצה החוט טמון אך ורק ביישור המבט כלפי האחר ובקיום דיון מעמיק המושתת על ערכי כבוד - למרות הכל. ייתכן שהאמרה הזאת נשחקה, אך הבעיה עדיין קיימת, והמרפא אינו בהישג ידי האנשים, למרות הקרבה הגיאוגראפית (קרבה עד כדי מיזוג) ההיסטורית.
פעמים רבות נהפכת קרבה למרחק. אולי כדאי להתרחק כדי לראות את מה שקיים, במקום את האילוזיות הנובעות מהחינוך החד סטרי, המתעלם מהאחר. ככל שמתרחקים מהאחר, מגבירים את הדמוניות שלו, משליכים עליו את המכוער ומגבירים את הפחד ממנו.
תוויות הן מנגנון נוח לשיפוט פזיז. עלינו להשתדל להשוות בין שתי כפות המאזניים מתוך ראייה הדוגלת בהערכה לכל מה שיפה בצד האחר. קל מאוד להתיר לגולשים להשתולל בזירה הווירטואלית, נוח להתעלם מבעיותיו של האחר החי בתוכנו, אך קשה מאוד לרפא כשהמחלה הממארת מתפשטת.
הראייה הנכונה תביא לדיאלוג שיגרום לבלימה ולעידון של הסובייקטיבי, ובשלב השני יפלס דרך לקראת הבנה מעמיקה. תהליך זה אמור היה להתרחש לפני שנים רבות. ההחמצה גדולה, אך טוב מאוחר מאשר לעולם לא, ויש לזכור שאין מנוס מחזון משותף לדיירי אותו בית.
אלטייבּ ע'נאים הוא עיתונאי, סופר ומתרגם
