אחריו?

ראשון
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
 

שני
האדמו"ר מוכן לעמוד מול כיתת יורים, הנערים שעל הגבעות או הגדר מוכנים להתעמת ולהיפצע, ואתה מה? משנה פרופיל בפייסבוק.
 

שלישי
באנגלית אין קשר בין Wind ל Spirit. בעברית - זו אותה המילה. אותה התנועה המתפרצת. אותה העוצמה הפנימית. רוח.
 

רביעי
ואתה יודע שבסופו של דבר הם ייצרו את הכותרת של מחר, ידחפו את ההחלטה של מחרתיים. הם, שתמיד ראשונים לזנק, לזעוק, להפגין, לשכנע. אלו שתמיד נכונים להשליך הכל כדי להציל את המדינה, העם, העולם.
גם מפניך, כמובן. 
 

חמישי
והלב נוטה אחריהם. איך לא יטה? איך לא יתמסר לאמת הצרופה, הבהירה. איך לא יתמלא ענוות מנוצחים מול הרוח הגדולה, המפעמת, מול הנחישות הסוחפת? ואולי באמת רק כך אפשר?

שישי
מעשה הקנאות של פנחס חשף את הצורך במנהיג חדש, אבל למרות הכריזמה הטבעית ומחמאותיו של הקדוש ברוך הוא - פנחס אינו מועמד. משה מבקש מאלוהי הרוחות, אותן הרוחות, "איש על העדה". לא את הקנאי שקם מתוך העדה, מתבלט מכוח קנאותו וממנו בלבד, הוא מבקש, אלא "אִישׁ... אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם". לא מתוכם. לפניהם. הוא מחפש רועה.
 

שביעי
ההיסטוריה הלאומית מתקיימת בטווח שבין פנחס ליהושע, בין הקנאי לרועה. הקנאי ייטיב לבטא את רגשות ההמון, הרועה יראה את התמונה הגדולה ויבחר את הדרך. אבוי לנו אם נאבד את האיזון הזה.
 

מפטיר
גמרת לדבר? יופי. בואו נתחיל לעבוד.