מדריך טיבטי עורך לנו סיור בכפר נוער סמוך לדאהראמסאלה, המשמש לקליטת ילדי הפליטים הטיבטים הנמלטים מסין. קבוצות קבוצות של ילדים ממושמעים וחייכניים עוברות על פנינו. אחד מהם מסביר לנו באנגלית רהוטה על סבלם ועל מוראות הכיבוש הסיני. המטיילים האירופים מתרשמים, אך על פני הישראלים מתפשטת אי נחת. ילד שמסביר לאירופאים על הכיבוש? בסרט הזה כבר היינו. יניב לוקח פיקוד וניגש אל הילד.
"תגיד", הוא שואל באנגלית מעוברתת. "כמה שנים אתם כבר מחכים לחזור לטיבט?"
"קרוב ל-60 שנה", משיב הקטן באדיבות, " מאז שנות ה-50".
"נו”, מסנן יניב ומעניק לו כאפה ידידותית לחיזוק דבריו, “אנחנו חיכינו 2,000 שנה, יש לכם עוד קצת זמן. כדאי שתמשיכו להיות סבלניים".
לא קל להתנתק מדאהראמסאלה, והאמת היא שאין ממש צורך, אך לאחר כמה שבועות אנו מחליטים בצורה נמהרת לארוז את מטלטלינו ולשים פנינו לאמריצאר הנמצאת על גבול הודו-פקיסטן. נפרדנו בדמעות ממייקל ומסיימון, שעדיין מתקשר לבדוק אם אני עדיין חי בכל פעם שהוא שומע בחדשות על קטיושות.
לאחר אימי האוטובוסים באזור ההררי של צפון הודו, אנו מחליטים להשליך יהבנו על מונית שתיקח אותנו לפתנקוט, השוכנת במרחק שלוש שעות מאמריצאר, ומשם נמשיך ברכבת. בסופו של דבר אנו מגיעים לתחנת הרכבת המיועדת ומנסים להבין על איזו מן הרכבות עלינו לעלות.
כששואלים הודי כיצד להגיע ממקום למקום יש לקחת בחשבון את ניסוח השאלה. מטעמי נימוס, ההודי לעולם לא יאמר "לא" גם אם לא הבין מילה מדבריך, או שהבין ואין לו מושג מה התשובה. לכן שאלה כמו: “האם זו הרכבת לאמריצר?" תגרור אחריה תמיד את התשובה "כן" או "OK”, שתשגר אותך ליעד המרוחק מאות קילומטרים מזה שהתכוונת להגיע אליו. על התייר לשאול בכלליות "היכן נמצאת הרכבת?" ליעד שאליו הוא מעוניין להגיע.
עניין נוסף הנוגע לתקשורת עם בני העם ההודי הוא נענוע הראש על לצדדים, כאילו הוא תלוי על ציר. לאדם המערבי מתפרש סימן זה כאומר "כן", אך תיירים רבים גילו לאכזבתם שלא כך הדבר. פוסקי התרמילאים חלוקים בפירושה של התנועה שאותה עושה כל הודי שאתו באים בדברים. כך או כך, לאחר זמן קצר בהודו מגלה התרמילאי כי הוא מבצע מבלי משים את אותה תנועה ממש למרות שאין לו מושג לפשרה.
לבסוף זיהינו את הרכבת הנכונה על פי המספר הגדול של חיילים שהיו עליה. המתיחות בין הודו לפקיסטן בהחלט מורגשת בטקסי החלפת המשמרות ההודיים המתבצעים מול אלה שעורך צבא פקיסטן מדי יום באותה השעה. אלפים מן הצד ההודי והפקיסטני באים לעודד כל אחד את חיילי ארצו הניצבים אלה מול אלה כתרנגולים, משל היה הדבר משחק כדורגל.
רכבת הודית היא תמיד חוויה מיוחדת. במקרה שלנו מדובר ברכבת רפאים כמעט ריקה למעט קרון אחד. הקרון שלנו. נדמה שכל הנוסעים החליטו להצטופף דווקא בצל קורתנו. ולאט לאט מתבהרת הסיבה: זוגתי הבהירה מושכת את תשומת לבם של הנוסעים. כל תייר מערבי, ובוודאי תיירת, התנסו בנעיצת המבטים ההודית. התרבות בתת היבשת הזו כלל אינה רואה בכך דבר מגונה, משל היית קוף בגן החיות, אך גם לזה מתרגלים.
שיחות על משה דיין וגולדה
הרכבת מגיעה לתחנה המרכזית באמריצאר ועשרות נהגי ריקשה מסתערים עלינו. כל אחד מהם משתוקק שנבחר בו להובילנו אל האכסניה שבה נתגורר. תחושת קולוניאליזם פושטת בי ובסוף אנו בוחרים בזה שנראה האומלל מכולם. בדיעבד הוא מתגלה כבחירה מוטעה, שכן נהג הריקשה הצנום מתפקד גם כמנוע וכוחו אינו עומד לו בעליות. לא נעים. אנחנו יורדים ודוחפים ובו בזמן משמשים הצגת בידור לתושבי העיר החולפים.
בעל הבית החביב מזהה אותנו מיד כישראלים ומזמין אותנו לשבת. הוא רוצה לשאול אותנו משהו. למעשה לא הוא עצמו, אלא חבר שלו, ועד שזה יגיע אפשר לשתות קצת צ'אי. הזמן חולף והמארח החביב מנעים את זמננו בעיקר בשאלות הנסובות סביב משה דיין ופועלו. כחלוף שעה מגיע החבר המסתורי. שמו ראג' (כשמם של מחצית מן ההודים) וברגע ששמע כי אנו ישראלים - מיהר להגיע.
“מה העניין?" אני מנסה להבין. ראג' הוא סיקי. זקן עבות ללחייו וראשו עטוף בבד מגולגל. מעניין אותו לדעת מדוע סירב הבנק המקומי לקבל ממנו שטר ישראלי על סך 50 שקל למרות שלדבריו השטר אינו מזויף. “האם הבאת את השטר?” אני שואל. כמובן שלא. בנו של בעל האכסניה יוצא אפוא על אופניו להביאו. שני ההודים החביבים עוברים להתעניין בגולדה וכך חולפות להם שעתיים נוספות.
לבסוף מגיע השליח על אופניו ושקית ניילון קטנה מעוכה באגרופו. ראג' שולף ממנה בחרדת קודש שטר צהבהב שהבריק כאילו זה עתה יצא ממכונת הדפוס.
"מה הבעיה עם השטר הזה?” הוא שואל.
אחזתי בפיסת הנייר הצהבהבה ולא האמנתי למראה עיני. דמותו של בן גוריון התנוססה עליו.
"אלה שקלים ישנים", הסברתי לו. מצבו המעולה של השטר הפתיע אותי. בחנתי את סימני המים ופס הכסף שחצה אותו, וכולם היו במקום. השטר היה מקורי.
"מה זאת אומרת שקלים ישנים?” תהה בעל הבית.
הסברתי לו שהמטבע הישראלי הוחלף בשקלים חדשים.
"אז למה אתם לא כותבים על השטר שמדובר בשקלים ישנים?"
ניסיתי להבהיר לו את הפרדוקס שבדבריו ולברר מהיכן התגלגל אליו השטר, אך הוא כבר נטש בזעם את המקום.
 |
| חזק בזהב. אמריצר |
בית המקדש ההודי
לא מצאנו תיירים אחרים באמריצאר, לא באכסנייה שלנו ולא במקומות אחרים. נדמה היה לנו כי אנו הזרים היחידים בעיר המונה מליון תושבים וחצי. שמנו פעמינו אל היעד שלשמו מגיעים תיירים אל העיר – מקדש הזהב, מרכז הדתי הסיקי. תרמילאים ישראלים שפגשנו בדאהראמסלה בדרכם חזרה מאמריצאר תיארו את שהותם באתר כביקור בבית המקדש. היות שטרם זכיתי לבקר במקדש שעל הר הבית, לא ידעתי למה עלי לצפות.
כבר בכניסה נלקחו ממני נעלי ובמקומם קיבלתי, כמו אלפי הודים אחרים, דיסקית ועליה מספר. סיקי חביב כיסה את ראשי בבד מוזהב מבלי לשאול אותי, וביחד עם זוגתי ניגשנו לשער המקדש. המראה שנגלה לעינינו היה בהחלט מרשים.
