"בקצוות בין דם למים": איפה נמצא כיום בית המקדש?

"יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל", כתבה המשוררת והחוקרת פרופסור חביבה פדיה בעמוד הפייסבוק שלה, לרגל יום ההילולה של האר"י הקדוש. "לא הערים הן הסמויות מן העין, אלא הגלות המתרחשת ביניהן. היא סוד קיומן. התנועה של הדחויים, נוודותם, זרותם, תפוצתם, היא הסיבה הסמויה לבניין החיצוני של ממלכות ולאומים".

לקריאה נוספת: מה חשב אריק גלסנר על בית המקדש "השלישי" של ישי שריד?

גלות מול מולדת, מושגיות לעומת קונקרטיות, גשמיות והפיכתה לסמל, מלנכוליית-חורבן לעומת התאבלות בריאה על דבר שנחרב והליכה הלאה. המילים הגדולות הללו יחזרו בוודאי כמה וכמה פעמים באירועי פסטיבל "מתחת להר", שייפתח בירושלים ב-25 באוגוסט ויעסוק בין היתר בהיבטים תרבותיים, היסטוריים, ארכיאולוגיים ובוטניים הקשורים בהר הבית.

פדיה תהיה בין המשתתפים שינחו את אירועי הפסטיבל. היא תיקח את קהלה לסיור שכותרותו "על איזה מקדש אני חולמת", שיתקיים בין נחל קדרון, הר ציון והר הזיתים – "בקצוות בין דם למים" כהגדרתה. משתתפת אחרת היא יסכה סמית, שמציעה לקהלה את "המקדש הפנימי", סיור שיתחיל בשער האשפות ויסתיים ברחבת הכותל. מנהלו של הפסטיבל, שבו ישתתפו גם מנחים פלסטינים-ישראלים, הוא עומר קריגר, העוסק זה שנים באמנות ציבורית, ומכאן גם במשמעותה ובעוצמתה של הציבוריות.

באחת מהרצאותיה מדברת פדיה על הרגע שבו נחרב בית המקדש ונולד כאובייקט אבוד. ברגע זה היו לקהילות היהודיות שתי אפשרויות אסטרטגיות: האפשרות האחת היתה אבל נצחי והפגנה תמידית של האבל הזה. לדברי פדיה, הקהילות שדבקו באבל לא שרדו לאורך ההיסטוריה. האפשרות השנייה היתה העתקה סמלית של האובייקט האבוד לשדה אחר. היכולת לעשות זאת, להתמיר, אומרת פדיה, פותחת אפשרות לעתיד.

הליכה, התמרה, בניין חיצוני וחורבן. איפה נמצא בית המקדש "האמיתי" בכל המושגים האלה? האם הוא בניין של ממלכה ולאום שרצו לסמן לעצמם גבול, או שהוא דווקא ההליכה, זאת שמאפשרת הישרדות אך משאירה את ההולך חסר בית?

מדינת ישראל אינה מצב של הליכה. שרידיו הקונקרטיים של בית המקדש בכל זאת עומדים מעלינו, והלאומיות והגבולות אינם ניתנים באמת לפירוק.

"נכון, אבל הקונקרטי אינו מספיק", אומרת פדיה, "נגיד שמחר יש מקדש קונקרטי. מה קורה בו? מה הדבר שיעניק לאדם בן ימינו - לכל אדם ולא רק ל-500 בני אדם - את תחושת ההתעלות שהעניק המקדש המקורי? יש לנו עדויות, כמו זאת של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני, שהמקדש היה מסוגל להעניק תחושות התעלות גם לבני אומות אחרות. האם כך ירגישו בני אומות אחרות אם נבנה היום בית מקדש?

"אם נשחזר את בית המקדש בצורה קונקרטית, התוצאה תהיה אכזבה מרה ביחס לחלום שבנינו לעצמנו. לעומת זאת, המטרה של ההליכה היא לא ליצור דיסאינטגרציה, לפזר או למוטט. הליכה היא אמנם תגובה לטראומה, אבל תפקידה הוא גם לתקן ולאסוף. למעשה, ההולכת היא השכינה שעזבה את בית המקדש החרב. אנחנו עדיין זקוקים להליכה, להתחדשות רוחנית, למחשבה עמוקה יותר על קדושת האדם והמקום".

איך אפשר לעשות אינטגרציה בין חומה קונקרטית לרוח ההולכת?

"אנחנו עדיין לא שם, אבל אני מכריחה את עצמי להיות אופטימית. אני רואה שיש תחייה גדולה של הפיוט ומאמינה שאפשר יהיה להחיות דברים אחרים שהוכחשו".

מהי בעינייך נקודת האינטגרציה של הקונקרטי והסימבולי?

"נקודת האינטגרציה בין התנועה למקום הקונקרטי יכולה להעניק לנו אפשרות לשהות על הסף. הסף הוא מקום חשוב. הוא מעניק לנו מרחב גדול יותר".

קריאה נוספת: פרופ' חביבה פדיה מדברת על אופרת הרוק שכתבה לאחר מות אימה

הגוף כמקדש לפי מידות

יסכה סמית יכולה ללמד שיעור ארוך על החיפושים המכאיבים אחרי נקודת האינטגרציה של הקונקרטי והסימבולי. עד גיל 40 היתה ג'ף יעקב, גבר חרדי ירושלמי ואב לשישה ילדים. לאחר שלא יכלה לשאת את החיים בשקר, בגוף של גבר, התגרשה וחזרה להולדתה ארצות הברית כדי להתחיל בתהליך לשינוי מין. בגיל 60 חזרה לחיים החרדיים ולישראל, והיום היא מרצה ומנחה קבוצות ופרטים.

המסע שעשית את כדי להיות אישה מלמד שאת מאמינה בקונקרטי. היית מוכנה לשלם מחיר כבד מאוד כדי לבנות את הגוף כבית המקדש המדויק שלך.

"אנחנו חיים בעולם פיזי. החסידות מדגישה את החשיבות שבין הגשמי והרוחני. באמונות אחרות מציעים רק אחת משתי האופציות, אבל התורה מאמינה שהגוף והנשמה הם שני אלמנטים נפרדים שבאים יחד. אנחנו נציגים של הקיצון הרוחני והקיצון הגשמי".

אם נעתיק את החוויה הגופנית הקונקרטית שלך אל סוגיית בניית בית המקדש בימינו, יוצא שאנשים כמו יהודה גליק, פעיל הר הבית שנפצע השנה בניסיון התנקשות, צודקים כשהם מבקשים בית מקדש עכשיו, קונקרטי בצד רוחני.

"גליק צודק ולא צודק. מצד אחד, מובן שיש חשיבות לבית מקדש על הר הבית. אנחנו נמשכים לגשמיות בהווייתנו, ואין לבטל את המשיכה הזאת. גליק חווה את חוסר ההרמוניה בין הקונקרטי לרוחני כסימן של גלות. כך הרגשתי גם אני במשך עשרות שנים. זאת אינה הגלות של יהדות התפוצות, אלא משהו עמוק ומשברי בהרבה. זאת גלות בתוך כל אחד ואחד מאיתנו".

יהודה גליק. במה הוא טועה? (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

במה הוא טועה?

"במקום ללכת אל הקונקרטי, אני בחרתי ללכת אל הרוחני. מובן שגם אני רוצה בית מקדש שלישי, אבל אין לי מושג איך הוא יקום. מה שכן יש לי שליטה עליו הוא בניית בית המקדש שלי, בתוכי, בדרכי שלווה והרמוניה. אני מקבלת את הרעיון שלפיו אם שני בתי המקדש שהיהודים בנו נחרבו, בית המקדש השלישי ייבנה בידי הקדוש ברוך הוא. לפי האמונה הזאת, בית המקדש השלישי יהיה סימן לגאולת כל בני האדם, וכולם יזכו באמצעותו להרמוניה. אם נבנה בית מקדש עכשיו, לא תהיה שום הרמוניה".

קריאה נוספת: על הפעילות ההולכת וגוברת לקורבן הפסח, הקשורה בטבורה לבית המקדש

חילוניות היא מושג מורכב

מה המשמעות של בית המקדש למי שבית המקדש אינו נקודת ייחוס בשבילו? מהו בית המקדש בעיני חילוני שמאמין בחילוניותו? "אני אתאיסט, אבל אני מאמין בבני אדם ובתרבות האנושית, שהתפתחה במידה רבה הודות לרעיון האלוהות ויצרה ממנו דברים נפלאים", סבור עומר קריגר, "צריך לדעת להתבונן על העת העתיקה כדי ללמוד משהו; לא להכחיש את העבר ולחסלו על מזבח הרציונליזציה. גם לא צריך להכחיש את התשוקה למקדש בתרבות היהודית. התשוקה, הכמיהה והחסך הם אלה שיוצרים מחשבה ואמנות". 

"חילוניות היא מושג מורכב" אומרת פדיה, "בהרצאות שלי אני פוגשת חילונים רבים שמעידים על זיקה חזקה לרוחניות היהודית. אנשים מספרים לי שהם עולים להתפלל תפילות פרטיות על הר הבית. אחרים מספרים לי שהם אינם מזדהים עם הכותל כי הוא סמל לחורבן, אבל מזדהים עם הר הבית, שהוא מקום של תפילה וחדווה".

אבל מה עם החילוני שהאתר הזה אינו נקודת הייחוס שלו בשום צורה? קחי דוגמה קיצונית: נגיד שאני ילידת קיבוץ חילוני שהאנשים במשפחתה בנו בנייה קונקרטית אומה וגבולות, לא פעם על חשבון הדחויים. נניח שהאתר שאני מייחסת לו ממד של קדושה וקהילה הוא חדר האוכל, מבנה מודרניסטי שהוא אחד מסמליה הראשונים של המלכות ההגמונית הנוכחית. עכשיו, חדר האוכל הוא האתר שהוטמע אצלי כדימוי של משמעות. אני יכולה להפוך אותו לדימוי בתפילה או בקריאה פסיכואנליטית או בפיוט. למשל: "נפשי הלכה ורחבה בין קירות חדר האוכל, התחבטה בכיסאותיו". האם לחדר האוכל שלי יש נקודת מפגש עם בית המקדש שאת מדברת עליו?

"היהודים האמינו שאפשר להעתיק את בית המקדש, כרעיון, ממקום למקום", עונה פדיה, "לאורך ההיסטוריה נקראו ערים במזרח אירופה ובצפון אפריקה על שם ירושלים, כמו 'ירושלים דליטא'. אנחנו יכולים וצריכים להתמיר. אפשר להעתיק את ירושלים לקיבוץ או לאשדוד, אבל למעשה, את מטילה ספק בדבריי, מנסה לערער על מושג בית המקדש כמושג מובן מאליו. ובכל זאת, בעיניי, גם את שייכת לבית המקדש שאני מאמינה בו. בבית המקדש המקורי בירושלים היו שניים עשר חלונות שייצגו את שניים עשר השבטים. גם כיום אנחנו בנוים משבטים, ואת בת לאחד השבטים האלה. אבן השתייה בבית המקדש מסוגלת, על פי המסורות, להכיל את כל הקולות. אפשר לקרוא לה 'כאוס בונה'. האם כאוס בונה הוא אפשרי? כרגע לא".

אולי הבעיה נובעת מכך שאבן השתייה הקונקרטית הורסת את אבן השתייה הסימבולית.

"הייתי רוצה להאמין שלא. משום שאני יהודייה, אני צריכה להאמין שלא. אכן, סביב בית המקדש צמח הקונפליקט העמוק ביותר בין הקונקרטי לסימבולי, והוא התפרץ על רקע צמיחת הנצרות, שמקדשת את הקונקרטי".

אז אולי הבעיה נובעת מכך שאבן השתייה אינה אדם.

"בתפיסה של רבי נחמן מברסלב, שבה אני מאמינה, גם אדם יכול להיות כמו אבן השתייה. אם אני ממשיכה להיצמד לחזונו של רבי נחמן, שכתב שכל האומות הן כ-70 פנים, אני מאמינה שגם לפלסטינים יש חלון מצויר בבית המקדש. בית המקדש הוא מקום אוניברסלי, וזאת אוניברסליות שמאפשרת זהות פרטיקולרית".

עומר קריגר (מתוך עמוד הפייסבוק שלו)

גם קריגר מאמין באוניברסליות של בית המקדש. "מקדש הוא המקום הציבורי בה"א הידיעה, גם מבחינה היסטורית וגם כארכיטיפ. המרחב הציבורי הוא המקום שבו מתכוננת דעת הקהל ומתנהל בו משא ומתן על הזמן, על המרחב ועל הזהות.

"בניגוד לציבוריות המודרנית, שבה המפגש הציבורי הוא מפגש בין זרים הכפופים למדינה ולחוק, המקדש הציע ציבוריות פרה-מודרנית שבה המפגש התקיים על בסיס שבטי. למרות זאת, מקדש שלמה היה מקום לא רק שבטי, אלא גם בינלאומי, מקום גם לאלה שאינם יהודים. השיח העכשווי על בית המקדש מתנהל בגבולות צרים ומייחד את המקום ליהודים בלבד. בעיניי, ואני אומר את זה כחילוני, הצרת הגבולות הזאת היא חילול קודש".

אגב, התחקיר הנרחב שעשה קריגר לקראת פסטיבל "מתחת להר" הביא אותו למסקנה חותכת אחת: "השתכנעתי שאכן היה בית מקדש על ההר", הוא צוחק.

אז עכשיו כשהשתכנעת שהוא היה שם, חייבים לבנות אותו שוב, או שאפשר לעשות לו דה-טריטוריאליזציה?

"באחרונה חשבתי על אוהל מועד, המשכן הנייד ששימש את בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר", משיב קריגר, "זה משכן שמייצג אפשרות א-חומרית וא-טריטוריאלית, שאינה נטועה באדמה ולא עשויה מבטון. יש יתרון בהקמת האוהל בכל פעם מחדש, ביום אחר, במקום אחר ובתנאים אחרים. המשמעות היא לנסח את עצמך מחדש בכל פעם מחדש, להתאמץ, לחשוב, להיות גמיש לשינויים".

"ההיטלטלות בין הקונקרטי לסימבולי, אם היא נעשית בצורה לא שפויה, מערערת את כל המזרח התיכון", מאמינה פדיה, "המרחב הישראלי העכשווי הוא מרחב מזועזע, ויש בו תנודה חזקה מאוד לכיוון הקונקרטי. התנודה החלה להתרחש סביב ההתנתקות מגוש קטיף, שנעשתה בצורה איומה וחסרת רגישות. הקונקרטיות באה בגלל ערעור הסימבולי. אנשים כמו יהודה גליק חשו דיסוננס עז בין הבית הפרטי לסימבולי והפנו את התחושות האלה לשאיפות קונקרטיות. הרציונליות אינה הדרך למתן את הזעזוע. אי אפשר למחוק את המערך הרעיוני, לדכאו ולהכחישו. חשובות ההתמרה וההליכה. הן המשקמות".

"הציווי לבנות מקדש מופיע בחומש במשפט קצר ומעשי אחד: ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'", אומרת סמית, "המפרשים שאלו למה נכתב 'בתוכם' ולא 'בתוכו', והשיבו כי 'בתוכם' הם אנחנו. המקדש בא איתנו, נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. המקדש מעט שבתוכנו הוא הנקודה העמוקה ביותר של האותנטיות שלנו. ולפי רבי נחמן, הנקודה של האמת".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי