ממשיך לחפש

בצלאל והשיבה לרוסיה

על רקע הקדחת היצירתית הזו התחוללו תהפוכות גדולות באימפריה הרוסית. מהפכה עמדה באוויר, והיהודים חיו בפחד מפני פוגרומים קטלניים. ב־1911 ביקר באודסה בוריס שץ, מייסד בצלאל, וכשראה דיוקן עצמי של ליטבינובסקי הזמין את האמן הצעיר ומלא התקווה לעבור לירושלים וללמוד שם. ליטבינובסקי קיבל את ההזמנה. מה הוביל להחלטתו? אולי הסיבה הייתה היעדר הביטחון שאפיין את חייהם של כל היהודים באימפריה הרוסית, לצד ההילה של האקדמיה החדשה ששאפה למזג בין מסורת למודרניות? או שמא היה פיתוי במגורים בירושלים, שבה יכול היה לתרום להתהוותה של סצנה אמנותית חדשה?

בוריס שץ (מתוך: ויקיפדיה)

יהיו מניעיו אשר יהיו, ליטבינובסקי עזב את בצלאל בתוך פחות משנה כי בית הספר לא הצליח להרוות את צימאונו לאופקים אמנותיים רחבים יותר. הוא חזר למזרח אירופה בכוונה ללמוד בבירת רוסיה. נדרש מאמץ עילאי כדי להצליח לחיות בפטרוגרד (שכיום נקראת סנט פטרסבורג) מכיוון שליהודים היה כמעט בלתי אפשרי לקבל אישור מגורים שם. אולי מה שעזר היה מכתב המלצה מחיים נחמן ביאליק, שאותו פגש ליטבינובסקי באודסה. הוא מתאר את רשמיו של משורר הנודע מהאמן הצעיר:

         פרופסור נכבד,

אנא סלח לי על שאני מעז לפנות אליך לאחר היכרות קצרה בלבד ומבקש ממך לסייע לעתידו של בחור צעיר, נושא המכתב הזה, פ' ליטבינובסקי. האמן לי, הוא ראוי לחלוטין לעזרתך. הוא מוכשר, ישר, עניו, ומאוד-מאוד עני, חסר ישע. הוא בא לפטרוגרד בכוונה לעבוד, ללמוד ולהיות אמן. אם תמצא אותו ראוי, כולי תקווה שלא תסרב לסייע לו.

ברוב כבוד,

ח. נ. ביאליק

הודות למכתב הזה, ואולי בזכות גורמים אחרים, הצליח ליטבינובסקי להתקבל בסופו של דבר לאקדמיה האימפריאלית לאמנות בפטרוגרד וללמוד אצל האקדמאי הידוע דמיטרי קרדובסקי, שהיה תלמידו ועוזרו של איליה רפין. לא רק תלמידו: רפין צייר את קרדובסקי ב־1908 וכינה אותו יורשו האמנותי.

יצירת המופת של רפין, "תשובת הקוזאקים הזפורוז'יאנים", הותירה רושם בל יימחה על ליטבינובסקי כבר בגיל צעיר. הוא ודאי העריץ את יכולתו של רפין להציג עידן שלם בסצנה אחת ולייצג כל דמות כאינדיבידואל עם אישיות מובחנת. הוא למד מהאופן שבו הקנבס של רפין שימש במה שההיסטוריה נפרסת עליה, עם דמויות שופעות רוח ורגש, ומיכולתו של האמן לתאר את הבעות הפנים השונות של כל אחת מהן, את מחוותיהן האישיות, את מערכות היחסים האנושיות שלהן. הקומפוזיציה הדרמטית התיאטרלית של רפין, המושכת את תשומת לב הצופה למרכז היצירה, והקפדנות שבה הוא יצר אור, מרקם וצורה, ישפיעו על משיכות המכחול של ליטבינובסקי בהמשך הקריירה שלו.

קרוב לוודאי שהקשר הקרוב של רפין עם הסופר הרוסי החשוב לב טולסטוי השפיע על ליטבינובסקי, שהעריץ את טולסטוי כל חייו. רפין פגש את טולסטוי לראשונה ב־1880, כשהסופר הנודע היה בעיצומו של המסע הרוחני שיוביל אותו, ב־1897, לכתוב את המסה "מהי אמנות?" בחיבור המפורסם ורב־ההשפעה הזה עסק טולסטוי בטבעם של אמנות, מוסר, צדק חברתי ודת, וטען שעלינו להגדיר את האמנות כאמצעי למסירת רגש, שמטרתו העליונה היא איחוד האנושות. "לעורר בעצמך רגש שחווית בעבר, ואז להביע את אותו רגש באמצעות תנועות, קווים, צבעים, קולות או צורות שאותם תבטא במילים כדי שגם הזולת יחווה אותו – זוהי מלאכתה של האמנות." טולסטוי חשב שאמנות צריכה לנבוע מחוויה אמיתית או מרגש אמיתי, ויצירתו של ליטבינובסקי, המתמקדת בחושי וברוחני, מגלמת את העיקרון הזה.