חובה ומחויבות

אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט, י"ז), ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם! (עבודה זרה ב', ע"ב).

הקשר:
המשנה הראשונה במסכת עבודה זרה מגבילה את האפשרות לסחור עם עובדי עבודה זרה לזמנים מסוימים בלבד. הדיון התלמודי העוסק במשנה זו מכיל בעיקר דרשה אגדית ארוכה, המתארת יום עתידי-פלאי שבו ידרוש אלוהים דין וחשבון מכל אומות העולם לגבי שמירת התורה שלהם. בהקשר למשנה, נראה כי דרשה זו באה לבסס ולהגדיר את ההבדלים בין אומות העולם, עובדי עבודה זרה, ובין עם ישראל, שומר התורה. הקטע שיידון כאן הוא חלק מדרשה זו.

דיון:
הפרק האחרון של מסכת שבועות, שאותה סיימנו השבוע (היי שלום!), עוסק בדיניהם של שומרים מסוגים שונים, הנדרשים להעיד על חפותם במקרה שנגרם נזק לרכוש שעליו הופקדו לשמור. נדמה לי כי יסודה של הדרשה הפותחת את מסכת עבודה זרה (ברוכה הבאה!) בחשבון הנפש של ישראל, שמונו לשמור על התורה אך אינם בטוחים שעמדו במשימתם כראוי.

אלא כך אומרים לפניו - ביום הדין הסופי באות אומות העולם, ובראשן רומי ופרס, להסביר את עצמן לאלוהים ולבקש שכר על תרומתן ליכולתו של עם ישראל לעסוק בתורה. תרומה זו נדחית על הסף האלוהי, אם כי כדאי לשים לב לכך שעצם העלאתה מדגישה את העובדה שהאימפריות - גם אם רדפו את היהדות - קידמו את הציוויליזציה ובכך, בסך הכל, שיפרו את איכות החיים של היהודים. במובן זה תרומתן לעולם (ובעקיפין, גם תרומתן לעם היהודי וליכולתו להצמיח את התורה ולשמור עליה) בהחלט מוכרת כאן על ידי התלמוד, ואין זה עניין של מה בכך.

שאלתו הבאה של הדיין-אלוהים מכוונת כלפי הקשר הישיר של האומות עם התורה: "כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: 'מי בכם יגיד זאת', ואין 'זאת' אלא תורה, שנאמר: 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה' (דברים ד', מ"ד)". לשאלה זו מנסחת הדרשה התלמודית אפשרויות שונות לתשובה, שכולן מנוסחות בלשון שאלה נגדית, כולן מתריסות וכולן, בסופו של דבר, מעמידות דווקא את ישראל במבחן. האחרונה שבהן היא זו הנידונה כאן.

רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנוה, כמו שעשית לישראל? - אומות העולם, החוששות מפני עונשן על אשר לא קיימו את התורה, מתריסות כלפי אלוהים שמעולם לא הציע להן אותה, לפחות לא באותו אופן שבו "הציע" זאת לישראל. לטענתן, המנוסחת כמדרש, לו היה אלוהים כופה עליהן לקבל את התורה, כפי שכפה זאת על ישראל, גם הן היו חשות מחויבות לקיימה.

טענה זו דורשת עיון: האם אכן כפה אלוהים את התורה על ישראל? ואם כן, מהי מידת המחויבות שלהם להמשיך לשמור עליה?

המדרש מתייחס אל הפסוק משמות, המתאר את ראשיתו של מעמד הר סיני: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט, י"ז-י"ח). נדמה שרב דימי בר חמא מבטא כאן את הרושם הנורא - תרתי משמע - העולה מן התיאור התורני: "קולות וברקים", "ענן כבד", קול שופר חזק מאוד"... אין פלא ש"ויחרד כל העם אשר במחנה". ומתוך החרדה הזו מוּצאים העם בידי משה "לקראת האלוהים" ומתיצבים בתחתית ההר, במקום נמוך הנתון לחסדי היושב בפסגה. דרמה כזו, טוען רב דימי, אינה קרקע יציבה לבחירה חופשית או למעשה רצוני. לפי המדרש, קבלת התורה נעשית מתוך פחד מוות ממש.

מקבילה למדרש זה נמצאת במסכת שבת פ"ח, ע"א. שם מודגשת הכפייה שבמעמד הר סיני באמצעות התוספת הפרשנית של רב אחא בר יעקב למדרש: "מכאן מודעא רבה לאורייתא (לתורה)". "מודעא" היא הצהרתו של מי שמקנה רכוש כי הקְנייה זו נעשתה שלא ברצונו אלא מתוך כפייה. לפי הרשב"ם, בפירושו למסכת בבא בתרא מ', ע"א, אם נמסרה המודעא לשני עדים לפני ביצוע הקניין עצמו, הרי היא מבטלת אותו מיסודו. רש"י מפרש את דברי רב אחא בר יעקב כך: "מודעא רבה - שאם יזמינם (את ישראל) לדין 'למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם?' יש להם תשובה, שקיבלוה באונס" (רש"י על שבת פ"ח, ע"א). כלומר, כיוון שקבלת התורה לא היתה מרצון אלא מתוך כפייה יכולים ישראל להתנער ממחויבותם אליה בכל עת.

המהר"ל מציע פירוש שונה בתכלית מפירושו של רש"י. להבנתו, דווקא הכפייה לקבל את התורה היא זו שמבטיחה מחויבות נצחית: "שלא יאמרו ישראל 'אנחנו קיבלנו התורה מעצמנו ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה', ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה... על ידי שכך בחרו ישראל לקבל התורה, ואם כן שלמות העולם היה תולה בדבר אפשרי שהיה אפשר שיקבלו ואפשר שלא יקבלו, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית... לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב אין כאן הסרה וביטול, אחר שהוא מוכרח" (תפארת ישראל ל"ב). לפי המהר"ל, לו היתה התורה ניתנת לבחירת ישראל, הם היו יכולים לבטל את מחויבותם בכל עת - מרצונם בחרו בה ומרצונם הם מוותרים עליה. דווקא הכפייה היא זו שמחייבת אותם לתורה לנצח. המהר"ל מבסס את דבריו על החוק התורני הנוגע לאונס: "כשבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה על הר סיני כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו תורתו, וכיון שכך הריישראל אנוסתו של הקדוש ברוך הוא, ואצל אנוסתו כתיב 'ולו תהיה לאישה לא יוכל שלחה כלימיו'... ולכך כפה השם יתברך עליהם ההר כגיגית, להיות החיבור הזה הכרחי, וכל זיווג וחיבור הכרחי אין סילוק והסרה, כמו שהוא אצל המאנס אישה" (שם, שם). לדעת המהר"ל, האונס שביצע אלוהים בעם ישראל בעת מעמד הר סיני הוא זה שמקבע את יחסיהם הזוגיים לעולם. כלומר, האונס והכפייה של התורה לא רק שמחייבים את ישראל לתורה, אלא גם, ואולי בעיקר, את אלוהים לישראל.

נדמה שהמקבילה במסכת שבת מכירה בבעייתיות הדתית שיש בהבנת מתן תורה כמעשה של אונס (למרות פירושו המפתיע והמטריד מעט של המהר"ל) ועל כן מציע שם רבא סוג של פתרון: "אף על פי כן, הדוּר (חזרו) קיבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים' (אסתר ט', כ"ז) - קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת פ"ח, ע"א). כלומר, הכפייה של מעמד הר סיני תוקנה מאוחר יותר, לאחר נס פורים, עת היהודים בחרו מרצונם במחויבות לתורה.

הדרשה במסכת עבודה זרה, זו שנידונה כאן, אינה מביאה את דברי רבא, ולמרות שאלוהים מוסיף בהמשכה לתקוף את אומות העולם, שאלתם הקשה נותרת על כנה - מאתגרת ומטרידה.