חיים על הגבול

אמר רב אחא בר קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבהּ ועשאּה בת חורין. כמאן? כר' יוחנן בן ברוקה, דאמר: על שניהם הוא אומר "ויברך אותם אלהים ויאמר [להם אלהים] פרו ורבו ומלאו [את הארץ]". אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מנהג הפקר נהגו בה.

(גטין מג עמוד ב)

פירוש:
אמר רב אחא בר קטינא, בשם רבי יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין (מצב הנוצר כאשר יש שני שותפים בבעלות על השפחה, ואחד מהם שיחרר אותה), וכפו (בית הדין) את אדונה (השותף שהיא נותרה בבעלותו) ושחרר אותה.

כמי? -כמו מי פסק בית הדין? מה ההיגיון הערכי וההלכתי העומד מאחורי ההחלטה?

תשובה א: כמו רבי יוחנן בן ברוקה, שאמר: על שניהם (גם על הזכר וגם על הנקבה) הוא אומר : "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בבראשית א, כח) - מכאן שבעליה של אותה אישה הוכרח לשחררה כדי שתוכל ללדת ולקיים את מצות פרו ורבו.

תשובה ב: אמר רב נחמן בר יצחק: לא (דעת רבי יוחנן בן ברוקה שגויה, והסיבה האמיתית לשחרור היא אחרת:) מנהג הפקר נהגו בה (אישה זו קיימה יחסי מין עם גברים שונים, ללא מחויבות, ולכן הוכרח בעליה לשחררה, כדי שתוכל להינשא).

הקשר:
משנה ה' בפרק ד' של מסכת גטין עוסקת במעמד אישי יוצא דופן: אדם שחציו עבד וחציו בן חורין. כאמור, מעמד זה נגרם כתוצאה משחרורו של העבד על ידי אחד מן השותפים בבעלות עליו. במצב זה האיש אינו רשאי לשאת אשה שהיא בת חורין, מפני שהוא חצי עבד, אך הוא גם אסור בנישואין לשפחה, מפני שהוא חצי בן חורין. במשנה הוסכם שמפני 'תיקון העולם' כופים את בעלי העבד לשחררו, כדי שיוכל להינשא ולהוליד ילדים. בסיומה של הסוגיה התלמודית על משנה זו מובא הקטע הנידון כאן.

"חציה שפחה וחציה בת חורין". צילום: פלאש 90

דיון:
אפשרות הקיום של "חציה שפחה וחציה בת חורין" מעניינת אותי, מפני שהיא מאתגרת את הגבולות הברורים, לכאורה, בין עבדות וחירות. הכפייה הנזכרת במעשה מביאה אותי לחשוב על בעלוּת גלויה ונסתרת בחיים שלי. הטעמים השונים לשחרור האישה מעוררים בי מחשבות על היחסים בין יחיד וקהילה ועל מקומן של העבדות והחירות בתוך אלה. בנוסף אני שמה לב לצורך של המשנה והתלמוד להגדיר את הבלתי מוגדר ולצמצם ככל שניתן את מצבי הביניים המעורפלים.

וכפו את רבהּ ועשאהּ בת חורין – בעליה של השפחה אינו אדון לעצמו, גם הוא מעין "עבד" של חוקי הקהילה בה הוא חי, שהרי ניתן להכריחו לעשות מעשה. אני קוראת כאן רמז לחופש המוגבל בו נתון אדם הבוחר לחיות את חייו בתוך הקהילה.

כר' יוחנן בן ברוקה, דאמר: על שניהם הוא אומר "ויברך אותם אלהים ויאמר" – ר' יוחנן בן ברוקה טוען שמצות פרו ורבו חלה גם על הזכרים וגם על הנקבות (לפי פשט הכתובים בבראשית א, כו-כז הברכה האלהית לפריון אכן שוויונית, אבל עמדת החכמים (למשל במשנה יבמות ו, ו) גורסת כי מצות פרו ורבו חלה על גברים בלבד). כלומר, הטעם לשחרור האישה זהה לזה שמופיע במשנה - מפני 'תיקון העולם' וכדי לקיים מצות פרו ורבו. החופש האמיתי, לפי שיטה זו, הוא בעבדות לאלהים המתבטאת בקיום המצוות (ועניין זה מודגש אם זוכרים ששחרור עבד או שפחה כנעניים מהווה גם השלמה של תהליך גיור עבורם).

אמר רב נחמן בר יצחק: לא, מנהג הפקר נהגו בה – רב נחמן בר יצחק טוען שהעובדה שאותה אישה לא יכולה היתה להינשא הותירה אותה במצב של הפקרות מינית - מצב שאינו מקובל על הקהילה. אם כך בעליה של אותה אישה הוכרח לשחררה כדי שתוכל להינשא ולהיכנס לתחומיה המקובלים של הקהילה. החופש האמיתי, לפי שיטה זו, הוא העבדות ל"חוקי" הקהילה, המתבטאת – בין היתר - בחיי נישואים.

שתי התשובות שמציע התלמוד נושאות בחובן אמירה מעניינת: השחרור מחצי עבדות הוא בעצם כניסה אל עבדות מלאה (לאלהים או לקהילה). אני רואה כאן רמז לצורך האנושי הבסיסי לצייר את העולם בצבעים ברורים וחדים ולכפות הגדרות וגבולות גם על מצבים גבוליים ומורכבים. כפייה כזו מונעת מאיתנו פעמים רבות לראות את המורכבות, ומדחיקה את הצורך להתמודד איתה. 

אני מסכימה עם המשנה והתלמוד שהמעשה הנכון הוא שחרור האיש והאישה שהם חצי עבדים וחצי בני חורין (מבחינתי ראוי לשחרר גם את העבדים והשפחות ה"מלאים"...) אבל אני גם מוטרדת מן הטעמים לשחרור הזה ומן הערכים המניעים אותם.  

אישה שחציה שפחה וחציה בת חורין מוּדרת מן המערכת היסודית ביותר של החברה היהודית (והאנושית בכלל) – חיי המשפחה הממוסדים, ולפיכך היא פנויה לנצח, ומותרת לקיים יחסי מין עם כל אדם. הקהילה עלולה לראות בה פרוצה המאיימת על יסודות המבנה המשפחתי והקהילתי, או אומללה שיש לעזור לה. כך רואה זאת התלמוד, הממשיך בדרכה של המשנה ומבקש לפתור את מה שנראה בעיניו כקלקול חברתי ובודאי גם כמצוקה אישית של אותה אישה. הפטרונות של התלמוד בתארו את מצב האישה ("נהגו בה" – היא פסיבית לחלוטין ונתונה לשליטת אחרים הנוהגים בה כרצונם) אינה נובעת מרוע אלא מרצון לחמול ולהגן. אולם אפילו כך זו פטרונות, והיא מגלה לנו ולאותה אישה שהחירות הממתינה לה לאחר שחרורה מחצי העבדות היא סוג חדש של עבדות, והפעם שלימה: לקהילה, לחוק, למוסכמות החברתיות.

החיים על הגבול מאפשרים חירות פעולה ומחשבה שאינה מנת חלקם הרגילה של מי שחיים בתוך התחום. אני רואה את ה"חצי" החופשי של אותה אישה שהיא חצי שפחה וחצי בת חורין; את הרווח שיש לה ממעמדה האישי החצוי, הבלתי מוגדר. אני שמה לב להזדמנויות הגלומות במצב זה: את ההיתר שיש לה, על אפם וחמתם של החוקים ומנהגי הקהילה, שלא להינשא ולפיכך גם לבחור (אפילו בכל יום מחדש) את שותפיה למיטה ולחיים. התלמוד מבקש לפדות את אותה אישה ממה שנדמה בעיניו כחיים של שיעבוד, צער וחוסר הגנה, אל חיים של עבדות שלימה ל"ערכי המשפחה" הקהילתיים. אני מבקשת להתיר לה להישאר שם: חופשיה (לפחות חלקית) ואולי אפילו מאושרת.  

**

הרבה תמר דבדבני  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות".