ושכנתי בתוכם (הדף השבועי)

שלחן בצפון ומנורה בדרום – אמר ר' זריקא אמר ר' אלעזר: לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך. (מנחות פו ע"א)

הקשר:
המשניות הרביעית והחמישית בפרק השמיני של מסכת מנחות (בתלמוד זהו הפרק התשיעי) עוסקות בשמן הזית שבו משתמשים בעבודת המקדש. המשנה הרביעית מפרטת את סוגי השמנים ואת אופני הפקתם ומגדירה מי מהם מתאים לשימוש במנורת המקדש ומי מתאים למנחות. המשנה החמישית מתייחסת להבדל בין השמן המיועד למנורה ובין זה המיועד למנחות ומציעה לו הסבר דרשני: "מה אם המנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, המנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך?! תלמוד לומר 'זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר' (ויקרא כד, 2) – ולא זך כתית למנחות". כלומר, לפי ההיגיון הפשוט, גם על השמן שבו משתמשים למנחות המיועדות לאכילה להיות "זך כתית", אולם לפי המדרש, הפסוק דייק ששמן זה מיועד לשימוש רק במנורת המקדש. הקטע שיידון כאן הוא חלק מן הדיון התלמודי במשנה זו. 

דיון:

שלחן בצפון ומנורה בדרום –
מיקומם של המנורה והשולחן במקדש נלמדים מהפסוק: "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שמות כו, 35). מיקום המנורה והשולחן, שעליו מונח "לחם הפנים", הובן כסמלי וניתנו לו משמעויות שונות.

למיקום המנורה במקדש גם השלכות רוחניות. דגם המוצג בקארדו

במסכת בבא בתרא בתלמוד מוסבר הדבר כמרמז על גרמי הטבע המועילים ומזיקים לחקלאות: "רוח צפונית – יפה לחטים בשעה שהביאו שליש (הבשילו כדי שליש מן ההבשלה הסופית), וקשה לזיתים בשעה שיניצו (בעת פריחתם), ורוח דרומית – קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בשעה שיניצו... וסימנך: שלחן בצפון ומנורה בדרום – האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה (זה מגדל את שלו וזה מגדל את שלו) (ב"ב קמז ע"א). כלומר, השולחן, שעליו מונח הלחם, מייצג את החיטה, ולכן הועמד בצפון, שמשם מגיעה רוח המיטיבה עם גידולי החיטה; המנורה, שבה דולק השמן, מייצגת את הזית, ולכן הועמדה בדרום, שמשם מגיעה רוח המיטיבה עם גידולי הזיתים.

משמעות שונה למיקום השולחן והמנורה נותן ר' יצחק: "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך – שלחן בצפון ומנורה בדרום" (ב"ב כה ע"ב). לדעת ר' יצחק, מיקום השולחן והמנורה קשור בסמליות שיש בחיטה ובשמן הזית: החיטה מסמלת שפע כלכלי, ואילו השמן, המשמש למאור, מסמל את אור התורה והחוכמה.

לשני הפירושים הללו מרכיב משותף: הם מתייחסים לשימוש שעושים בכלי המקדש (הנחת הלחם והדלקת השמן) ותולים בו את הטעם למיקום הכלים עצמם. שני הפירושים מבינים את מיקום השולחן והמנורה כמסמל כוחות עליונים, בין שאלה כוחות המשפיעים על הטבע בכללו (רוחות) ובין שאלה כוחות המשפיעים על דרכו הפרטית של האדם (עושר וחוכמה). משני הפירושים ניתן להבין כי במיקומם של השולחן והמנורה במקדש טמונה ברכה למרכיבי החיים המיוצגים באמצעותם (השולחן מייצג את לחם הפנים, ולכן גם את החיטה; המנורה מייצגת את שמן הזית). אולי בהסתמך על התורה, המזכירה את המנורה והשולחן יחד, מייחסים הפירושים לשניהם מערכת סמלית אחת , וכך קושרים אותם זה לזה.

שולחן ומנורה, כחלק ממערכת אחת, פיזית וסמלית, נזכרים במקרא לא רק בתיאורי המקדש. בפרק ד' של מלכים ב' מובא סיפור על מפגשה של אישה שונמית עם אלישע הנביא: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (מל"ב ד, 10-8). השונמית מאמצת את אלישע אל חיקה (על הרמיזה המינית האפשרית בביטוי "ותחזק בו", ראו בסיפור פילגש בגבעה בשופטים יט, 30-4  ובסיפור אמנון ותמר בשמ"ב יג, 11; על זו הטמונה בביטוי "לאכול לחם", ראו בסיפור יוסף ואשת פוטיפר בבראשית לט, 13-6). היא מקדישה לו חדר בביתה, ובו היא מניחה "מיטה ושולחן וכיסא ומנורה". ארבעה רהיטים אלה נדמים כמייצגים ביתיות, ארבע אמות של מרחב פרטי מוגן. זהו מעין תפריט מינימלי העונה על צורכיו הבסיסיים של האדם: אור, מזון, שינה ומקום לשבת בו.

לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך –
המדרש הנדון כאן מובא בתלמוד בתוך רצף של ארבעה מדרשים, שכולם תוקפים את הרעיון שאלוהים נהנה במשהו מעבודת המקדש וממרכיביו. כך למשל דורש ר' שמואל בר נחמני את הפסוק המצווה על לקיחת שמן זית למנורת המקדש: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ (ויקרא כד, 2) – אמר רבי שמואל בר נחמני: אליך – ולא לי, לא לאורה אני צריך" (מנחות פו ע"ב). מדרש אחר המופיע שם מסביר את הטעם לכך: "והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו" (שם, שם). לטענת המדרש, לאלוהים אור משלו, כפי שעולה מתיאור עמוד האש, המוביל את ישראל במדבר, ולכן אין לו צורך באור המנורה.

לדעת ר' זריקא בשם ר' אלעזר, גם מיקום השולחן והמנורה מלמד על כך שאלוהים אינו נזקק להם ולמה שבהם. רש"י מסביר שאילו יועדו המנורה והשולחן לשימוש אלוהי של אכילה לאור המנורה, הם היו ממוקמים זה בצד זה.

קרוב אל הלב וקשוב לצרכים. כריכת העטיפה של "חדר משלך"

ההתעקשות של המדרשים על ההבדלים בין חדרו של אדם למשכנו של אלוהים (מנורת המקדש אינה מאירה לאלוהים והשולחן אינו משמש לו לאכילה) גורמת לי לחשוב דווקא על הדמיון האפשרי ביניהם. נדמה לי שדמיון מבהיל זה מרומז גם בסיפור אלישע והאישה השונמית.

חדרו של אלישע נבנה בתוך ביתה של האישה הגדולה משונם. למרות המיקום בפנימיות ביתה ולמרות המרחק הפיזי הקטן בינו ובינה, אלישע אינו קרוב אליה ואינו מכיר אותה ואת צורכיה. כאשר הוא רוצה להודות לה, הוא נזקק לשירותיו של נערו, שיספר לו את מצוקותיה: "וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן" (מל"ב ד, 14). אלישע מבטיח לשונמית בן, למרות הסתייגותה: "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (שם, 16), ולאחר מות הילד, היא מזכירה לו את אטימותו לרגשותיה: "וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (שם, 28).

בדומה לחדרו של אלישע, גם בית האלוהים מוקם בתוככי מחנה ישראל (ראו למשל במדבר ב, 2), וגם בו, כאמור, ישנם שולחן ומנורה. בצוותו על בניין המשכן אומר אלוהים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, 8). נדמה שכוונתו היא שכינון בית לאלוהים יאפשר לו לשכון בתוך העם, להיות קרוב אל ליבם וקשוב לצרכיהם. אלוהים אמנם שונה מאלישע כיוון שאינו אוכל מן הלחם שעל השולחן, או נהנה מאור המנורה, אך האם הוא באמת כה שונה ממנו ביכולת ההקשבה שלו ובמענה שהוא מציע (או אינו מציע) למצוקותיהם של בני האדם?