אלימות. רצח בתוך ומחוץ למשפחה. מבול של סיפורי זוועה קטנים וגדולים ממלא את ימינו בעניין פרוורטי ובחוסר אונים גדול. האם עדיף להוריד פרופיל, להתרכז במשכנתא ובילדים, לחכות עד יעבור זעם, או לצאת מעצמנו ולהתהלך עם אנשים? עליות פרשת נח
ראשון
"בואי, נלך מכאן" הוא אומר לה ומושך את ידה. היא ממשיכה להביט בשני הצעירים, באלימות המבצבצת. ריח של סכנה באוויר. עשרות כבר מתגודדים סביבם. "בואי, נלך" הוא אומר. ומה יאמר? ואולי יש למישהו מהם סכין, ואולי יתנפלו עליו באגרופים, ומה יעשה? הרוע מתהלך בעולם ולא הוא יעצור אותו.
שני
רוע. אתה קורא עליו בעיתון ונאנח. במדורי הפלילים, במדורי הביטחון, במדורי הכלכלה. רוע גלוי, חמדני, אלים. אתה קורא עליו ובלב פנימה אתה עובר למדרכה השנייה. יש לו, לרוע, עוצמה בלתי מוגבלת שכוחה שמור לחסרי הגבולות. לפעמים נדמה שזה מציף, הרוע הזה, שהרי ככל שהרוע גדול יותר כך אנו משוכנעים יותר בחוסר יכולתנו לעוצרו. יותר נוח ככה.
שלישי
"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלהים התהלך נח". חכמי התלמוד אומרים שאם היה חי בימיו של אברהם אבינו - לא היה נחשב צדיק. אולי דווקא בגלל שהוא היה כל כך תמים. אולי בגלל שהוא התהלך עם אלוהים בזמן שהמין האנושי נשחת עד לבלי תקן.
רביעי
"כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט" (אדמונד ברק)
חמישי
ואולי בכל זאת להיכנס אל תוך התיבה עד יעבור זעם. להתרכז בילדים, באשה. לשמור על מקום העבודה. אולי לפעמים צריך לחכות לאיזה מבול שיבוא וישטוף את הכל. אולי הבחירות. אולי מלחמה.
האם הם לא מסתפקים רק ב"פרווה". הפגנות הסטודנטים ערב פתיחת שנת הלימודים
שישי
החסידים קראו לזה "צדיק בפרווה" - זה שיש לו חמישה רובל והוא קונה בהם מעיל פרווה לחמם את עצמו במקום עצים כדי לחמם גם את חבריו.
שביעי
השבוע בירושלים: זוכר הברית (לא הצלחנו להתאפק) פרשת נח מסתיימת בלידתו של אברהם. נח יישאר אנקדוטה היסטורית. רפסודת ההצלה של המין האנושי. את ההיסטוריה היהודית לא יכתוב מי שהתהלך עם האלוהים, אלא מי שהתהלך עם אנשים.
מפטיר
הבחירות בפתח. צאו מן התיבה.