הילד הרע

אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה - לא חטא. ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא; ואיכא דאמרי: לישנא דגברא רבה חזא דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא. 

(קידושין לט ע"ב)

תרגום:
אמר רב יוסף: אילו דרש אחר (אלישע בן אבויה) לזה הפסוק (דברים ה,טז ודברים כב,ח) כרבי יעקב בן בתו – לא חטא. ואחר, מה הוא (שגרם לו לחטוא)?
 יש אומרים: כגון זה ראה, ויש אומרים: לשונו של אדם גדול ראה, שהיה גורר אותה חזיר; אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? יצא, חטא.

הקשר:

משנה י' בפרק א' של מסכת קידושין מדברת על חשיבותן של מצוה אחת או עבירה אחת במאזן מעשי האדם. קיום המצוות מקושר במשנה לאריכות ימים וישיבה בארץ.  במהלך הדיון מובאת דרשה של רבי יעקב, בה הוא מנסה להתמודד עם הפערים שבין ההבטחות האלהיות שבתורה ובין המציאות. על דרשה זו מוסבת הערתו של רב יוסף.

דיון:
איזכוריו המעטים של אלישע בן אבויה בספרות חז"ל רוויים מסתורין ולכן מושכים את הלב. כאן הוא מאוזכר עם נכדו, בן בתו, והמתח שבין תפיסות העולם השונות שלהם מעורר בי מחשבות על בחירה ואחריות, ועל המדרש ככלי להתמודדות עם מציאות כואבת.

אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה - לא חטא – דרשתו של ר' יעקב מפגישה בין ההבטחות האלהיות הנזכרות בתורה לבין המציאות: ילד המצוּוה על-ידי אביו לטפס על עץ ולהביא לו משם גוזלים, עושה כדבר אביו (מקיים מצוות כיבוד הורים, שעליה נאמר בדברים ה, טו: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה") ומקפיד על מצוות שילוח הקן (שעליה נאמר בדברים כב, ז: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים") אך בחזרתו נופל ומת. "היכן טובת ימיו של זה!? והיכן אריכות ימיו של זה?!" שואל ר' יעקב.

האם אלהים משקר? כיצד יכול להיות שדברי התורה אינם מתקיימים במציאות? תשובתו טמונה בדרשה על הפסוקים: "למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך". התורה אינה משקרת אבל המציאות הנגלית לעינינו אינה שלימה ואמיתותה נסתרת: טובתו של הילד ואריכות ימיו יינתנו לו בעולם הבא. ר' יעקב מציע גם פיתרון עקרוני לשאלת ההתאמה בין התורה ובין המציאות: לא תיתכן התנגשות בין הפסוקים (אמת אלהית) לבין המציאות (אמת פיזית), ואם נראה לנו שיש כזו, בודאי טעינו בהבנת מי מהם ועלינו לפרשם (או לדרשם) מחדש.

רב יוסף מכיר את סיפורו של אלישע בן אבויה שיצא מעולם התורה ומאז מכונה בספרות חז"ל בשם "אחר". הוא תולה כאן את יציאתו באי הכרה (או באי קבלה) של דרשת נכדו. אפשר להבין את דברי רב יוסף כנאמרים בעצב על שאחר החמיץ את השיעור הנפלא שמלמד ר' יעקב ואשר יכול היה להציל אותו מאחרוּתו. אני בוחרת להבין אותם כאמירה שמזלזלת מעט בעמקותה של הדרשה, ובאמצעות הפרזה צינית מפקפקת ביכולתם של הדברים לשנות את העולם הדתי, האידיאולוגי והמעשי של אלישע בן אבויה (ואולי של כולנו).

ואחר מאי הוא? – שאלה קשה שואלים חכמי התלמוד את עצמם: מה הדבר שגרם לאחד משלנו לעזוב, לצאת, להפוך ל"אחר"?

בשני סיפורים תלמודיים שונים בתכלית מתואר בפנינו תהליך יציאתו של אלישע בן אבויה מעולם התורה. הסיפור בתלמוד הבבלי חגיגה טו ע"א – ע"ב תולה את יציאתו בחוויה שעבר: הוא פירש באופן מוטעה את המציאות (המיסטית) שחווה. בתלמוד הירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב' הלכה א' מתואר מפגש מרגש בינו לבין תלמידו הנאמן, ר' מאיר. מפגש זה, שכולו שיחה תורנית בין תלמידי חכמים, מדגיש את פערי האידיאולוגיה והמחלוקות התיאולוגיות ביניהם, וגם את האהבה הגדולה השורה ביניהם והכבוד שהם רוחשים זה לזה (בעיניי זהו אחד הסיפורים הנפלאים ביותר בספרות חז"ל). במהלך השיחה מייחס אחר את יציאתו לאחרוּת לשני אירועים. הראשון התרחש בעת ברית המילה שלו: אביו שהתרגש מלמדנותם המרשימה של ר' אליעזר ור' יהושע, שני גדולי הדור, הבטיח: "רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה - לתורה אני מפרישו!". אחר מפרש את המציאות הזו באופן מפתיע: "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש (כלומר – בו עצמו)".

האירוע השני מתואר על ידו כך: "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת 'שובו בנים, חוץ מאלישע בן אבויה שידע כוחי ומרד בי'. כלומר, על פי אלישע אביו ואלהים הם האחראים ליציאתו לאחרוּת. נדמה לי שהתלמוד מנסה ללמד אותנו משהו שונה: אלישע יצא לאחרוּת כיוון שפירש את המציאות באופן מוטעה. כל אחד מן האירועים הנזכרים (כולל המפגש המיסטי בבבלי חגיגה) יכול היה להתפרש בכמה דרכים, אבל בחירתו בפרשנות המסויימת היא זו שהיטתה אותו מדרכו. האחריות לאחרוּת היא שלו.

אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא – התלמוד מספק כאן תשובה לשאלתו (ואחר מאי הוא?):
אלישע יצא לאחרוּת בשל מפגש עם מציאות שסתרה את לימודו. מותו של הילד וסופו של אותו אדם גדול נדמו לו כהיפוך הכתובים, ערערו את  אמונתו וגרמו לו לפקפק בסדר האלהי ובמחוייבות הדתית: אם התורה משקרת, מדוע שיעשה כמצוותיה?! תשובתו של התלמוד מדגישה את הבחירה הפרשנית של אלישע למציאות, ואת אחריותו האישית למסקנות שהסיק ממנה.

המדרש, באופן עקרוני, מאפשר פרשנות יצירתית (למציאות ולפסוקים) ומחייב אותנו להכיר במרכיב הבחירה: כיוון שאין מדובר בפשט (הפסוק או המציאות), ברושם הגלוי וה"מובן מאליו", יש אפשרויות שונות להבינו, ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך שבחירתנו הפרשנית אינה בלעדית. אם בחרתי לפרש (לדרוש) את המציאות באופן מסויים, האחריות על תוצאות בחירתי היא שלי. נדמה לי שדברי רב יוסף מכוונים לכך שגם ר' יעקב וגם אלישע החטיאו את העיקרון החשוב של המודעוּת לבחירה (ומתוך כך גם את האחריות לתוצאותיה): כל אחד מהם האמין כי דרך הקריאה שלו את המציאות היא הדרך היחידה לפרשנות ולכן פתרונותיהם, השונים זה מזה תכלית שינוי, היו מוגבלים ומעט פשטניים.

אני בוחרת לקרוא כאן התמודדות אמיתית של התלמוד עם עצמו ועם סל האמונות והדעות שהוא מציע ללומדיו: אלישע בן אבויה הוא "הילד הרע" שיש בכל אחד מיוצרי התלמוד ולומדיו במהלך הדורות; הוא הקול השואל, המתלבט, המטיל ספק בסדר האלהי, החרד מפני ניפוץ אמיתות התורה על מרצפות המציאות (אך אינו יכול להתעלם מן ה"בום!"). התלמוד בחר שלא להשתיק את הקול הזה, וגם כשהוא מציע לו תשובה ניצחת כביכול, הוא עושה זאת באופן שמותיר בנו שאלות קשות: האמנם מספקת תשובתו של ר' יעקב את "הילד הרע" הפנימי? האם היא מצליחה להרגיע את השאלות הקשות ואת הספקות?

***
הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף את "אותמונה" בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".