השליח הבוגד

רבין חסידא אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה, קידשה לנפשיה. והתניא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! לא יהבוה ניהליה. איבעי ליה לאודועי! סבר, אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה. (בבלי קידושין נט ע"א)

תרגום:
רבין החסיד הלך לקדש לו אישה לבנו. קידש אותה לעצמו. והרי שנוי (בברייתא): מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! (הוא עשה כך משום ש)לא היו נותנים אותה לו (לבנו). היה צריך להודיעו! סבר (רבין) שבינתיים יבוא איש אחר ויקדש אותה.

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת קידושין אומרת: "האומר לחברו 'צא וקדש לי אשה פלונית' והלך וקדשה לעצמו – מקודשת". הדיון התלמודי במשנה זו נפתח בציטוט של ברייתא (תוספתא יבמות פ"ד ה"ג): "מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג הרמיוּת". הקטע הנדון כאן הוא ראשון מתוך שלוש דוגמאות שמביא התלמוד לדברי המשנה.

דיון:
הסיפור הופך את דבריה העקרוניים של המשנה למעשה מן החיים ומשקף את השלכותיה של ההלכה על המציאות, גם במובנים אנושיים-רגשיים וגם במובנים ערכיים.

רבין חסידא אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה, קידשה לנפשיה - רבין בוגד בשליחותו: הוא לוקח לעצמו את שנתחייב להביא לבנו. בסיפור לא נאמר במפורש שבנו של רבין שלח את אביו, והנחת היסוד התלמודית היא שהבן עושה את אביו שליח לקידושין בהכנעה רבה ותוך תחנונים ("ריצוי" בלשון התלמוד, וראו בקידושין מה ע"ב). בעלי התוספות מעירים שזה בדיוק המקרה כאן, ורבין קיבל על עצמו להיות שליח לבנו, בגלל שבנו 'ריצה' אותו. הם סוברים שהתלמוד מביא את הסיפור לגנאי ולכן אינם מעוניינים לפרשו "לטובת" רבין – למשל על ידי כך שיסבירו מדוע לא היתה התחייבות מצידו – אלא דוקא להסביר שרבין לקח על עצמו (בהסכמה שבשתיקה, לדבריהם) שליחות עבור בנו ובגד בה.

השולח מישהו לשליחות סומך עליו לחלוטין שימלא את מקומו וייצג אותו במקום בו הוא אינו יכול להיות בעצמו. התלמוד מכיר בכך כשהוא אומר: "שלוחו של אדם כמותו" ומכוון לכך שהשליח נחשב כשולח עצמו לכל דבר ועניין (ולכן למשל הוא אינו יכול להיות עד בקידושין שהוא מבצע עבור שולחו, וראו קידושין מג ע"א). מסתבר שהמעמד הזה עלול להיות מפתה עבור השליח, וההזדהות עם השולח עלולה להוביל ל"גניבת" זהותו. במקרה שלנו, כאשר האב נשלח על מנת לקדש אישה עבור בנו, יכול הפיתוי לנבוע גם מקנאה, משאיפה (במודע או שלא במודע) להחליף "תפקידים", מרצון לחיות מחדש באמצעות הבן וכו'.

מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! – מצד אחד, אם אין מעשיו של השליח ראויים והם מוגדרים כרמייה, מדוע המעשה עשוי והקידושין תקפים? ומצד שני, אם המעשה עשוי והקידושין תקפים, מדוע נדרש התלמוד לומר שיש כאן מעשה רמייה?

יחסו של התלמוד למקרה מלמד כי יש הבדל בין "לא ראוי" ל"אסור", ונדמה לי שהשטח האפור שבין שני אלה כמעט מזמין אנשים להיכשל בו. הסיפור שלנו מגדיר את מעשהו של רבין כלא מוסרי ואפילו כעבירה (שהרי רמאות היא עבירה ואינה מותרת אלא במקרים נדירים של התמודדות מול רמאי אחר, וראו למשל את האפולוגטיקה התלמודית לגבי יעקב המרמה את לבן בבבלי ב"ב קכג ע"א). למרות זאת נראה שאין בידי ההלכה לבטל את מעשה הקידושין.

המסקנה ההלכתית מעוררת בי תהיות על מוגבלותו של החוק ועל ההימנעות ההלכתית במקרים בעייתיים מבחינה מוסרית. חוסר האונים ההלכתי מול מעשה הרמאות של רבין מטריד אותי, כי התלמוד במקומות אחרים מכיר בנימוקים ערכיים ומוסריים כעילה לביטול קידושין. למשל, בבבלי יבמות קי ע"א (וראו גם בבבלי בבא בתרא מח ע"ב) מסופר על אדם שחטף אישה ביום נישואיה וקיים עימה יחסי אישות. רב ברונא ורב חננאל לא החשיבו מעשה זה כנישואין. דעה אחת שם גורסת כי החכמים נהגו כך כי האישה כבר היתה נשואה לאיש הראשון (ולכן מעשהו של האיש השני אינו קידושין כלל אלא נחשב כאונס). רב אשי טוען שהנישואין הראשונים לא היו תקפים עדיין, ולכן מעשהו של האיש השני היה מעשה קידושין ממש. מדוע אם כן בוטלו הקידושין הללו? משום ש"הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה (והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו)". העובדה שהקידושין נעשו באופן שאינו הגון ותוך עבירה מוסרית מהווה הצדקה לביטול הקידושין.

לא יהבוה ניהליה. איבעי ליה לאודועי! סבר, אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה – התלמוד מנסה להציע פרשנות למעשהו של רבין: אולי לא רצו בני משפחת הכלה לתת אותה לבנו אלא לו בלבד. להצעה פרשנית זו מגיב התלמוד עצמו בטענה מוסרית: היה עליו להודיע לבנו על שינוי המציאות טרם יקדש אותה בעצמו. בתגובה לטענה זו, מציע התלמוד שרבין חשש שבינתיים (עד שתגיע ההודעה לבן והוא יחליט מה לעשות) תינשא האישה לאחר. נדמה לי שהתלמוד, שביקר בתוקף את מעשהו של רבין בתיאור "מנהג רמאות", מנסה לרכך מעט את הטענה המוסרית כלפיו באמצעות תירוצים. בעיניי הניסיון הזה אינו משכנע, והסיפור מסתיים בטעם מר: האב גנב את כלתו העתידית של בנו, ולמרות שקידושיו תקפים הם אינם מוסריים. במילים אחרות, מעשהו של רבין כשר אבל מסריח.

מכיון שהתלמוד מסכים איתי – כך נדמה לי – שקידושיו של רבין נעשו שלא כהוגן, מדוע הוא אינו משתמש כאן בשיטתו של רב אשי כדי להפקיע את הקידושין ולבטלם? הביטוי "מה שעשה עשוי" מופיע במקומות רבים בתלמוד (אבל בדרך כלל ללא גינוי מוסרי למעשה, וראו למשל בבא קמא קיז ע"ב, תמורה ו ע"א ועוד). במשנה בבא בתרא ח, ה מופיע ביטוי זה ביחס למי שהוריש את כל רכושו לאחרים ולא השאיר לבניו כלום, וגם שם – למרות תקפותו של המעשה מבחינה הלכתית - מופיע גינוי חריף כלפי האב, עליו נאמר ש"אין רוח חכמים נוחה הימנו". האם יכול להיות שדוקא בנוגע ליחסים בין אב לבנו (וליתר דיוק - במעשים של אב כלפי בנו) נמנעים החכמים מהתערבות הלכתית ומסתפקים בגינוי מוסרי? האם ההכרה במבנה החברתי הפטריארכלי, המניח בידי האב אחריות ושליטה מלאות על בני ביתו, מונעים מחז"ל את הביטול של מעשי האב, גם במקרים שמוגדרים כבלתי הגונים?

ייתכן שיש כאן שיטה הלכתית המבקשת לצמצם את שליטת ההלכה והחוק על החיים, ולהגדיר תחומי מציאות מסויימים כ"בלתי שפיטים". מחד גיסא ניתן להבין שגישה הלכתית זו מאפשרת מרחב גדול לביצוע עבירות מוסריות, בבחינת "נבל ברשות התורה". מאידך גיסא אפשר לראות כיצד גישה זו דוקא מעודדת עשייה מוסרית באחריות כל אדם ואדם. יכול להיות שגישה זו מורידה מאחריות הרבנים על הקהילה כדי להדגיש את מקומם של המצפון והרגש המוסרי של היחיד, ככלים חשובים ומשמעותיים בעיצוב החיים החברתיים: דוקא בגלל שלא "הכל שפיט", ועינו של "האח הגדול" ההלכתי אינה פקוחה תמיד, מוטל על היחידים בקהילה לפתח את מצפונם ולדאוג בעצמם להתעלותם המוסרית.

**

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".