שלום בתשלומים

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחברו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום? תלמוד לומר "נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כ"ג, כ') - אפילו דיבור אסור.

(בבא מציעא ע"ה, ע"ב)

תרגום:
שנויה ברייתא: ר' שמעון בן יוחאי אומר: מנין לנושה (מי שמלווה) לחברו מנה (סכום כלשהו), ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום (לאחר שהלווה)? תלמוד לומר: "נשך כל דבר אשר יישך (דברים כ"ג, כ') - אפילו דיבור אסור.

הקשר:

משנה י"א בפרק ה' של מסכת בבא מציעא עוסקת בסוגים שונים של ריבית אסורה. בסופה מופיעה אמרתו של ר' שמעון בר יוחאי: "יש ריבית דברים - לא יאמר לו: דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני". נדמה שהברייתא הנידונה כאן מובאת בתלמוד כהתייחסות לדברי ר' שמעון במשנה, ומציעה דוגמה נוספת לתחולת המושג ריבית דברים.

דיון:

דבריו של ר' שמעון במשנה אינם בהירים: מי הוא זה האסור לומר דבר למשנהו? הפרשנים מתייחסים למילה "דע" כציווי של המלווה על הלווה, ומסיקים מכאן שלמלווה אסור לדרוש מן הלווה מתן שירותים כלשהם (כגון מידע), שכן זה בחזקת קבלת ריבית על ההלוואה. כך גורס, למשל, ר' משה איסרליש (המפה על השו"ע, יו"ד ק"ט, י"ב). אם כך, ריבית דברים היא מתן שירות מן הלווה למלווה, שאינו כספי, אלא נעשה בדיבור. העיקרון שאיסור כלכלי במהותו יכול להיות מתורגם באופן פשטני יותר ולהכיל גם דיבור אינו זר למשנה.

משנה י' בפרק ד' של המסכת מדברת על "הונאה בדברים": "כשם שהונאה במקח וממכר, כך הונאה בדברים:  לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח.  ואם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים.  ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". משנה זו מלמדת שהונאה אינה רק עניין ממוני, ויש לה גם פן מילולי, הקשור ליחסים חברתיים בין אנשים. נדמה שמבחינת המשנה, האיסור ההלכתי בשני המקרים - הונאת ממון והונאת דברים - זהה. אפשר להניח שגם במקרה שלפנינו - ריבית ממונית וריבית דברים - יחס המשנה זהה, והיא רואה בשתיהן איסור הלכתי שהעובר עליו חייב בעונש. לעומת הדמיון במשנה, יחס התלמוד לריבית דברים שונה מיחסו להונאת דברים.

להונאת דברים מקדיש התלמוד סוגיה שלמה (ב"מ נ"ח, ע"ב-נ"ט, ע"ב), שבמסגרתה הוא מציין אופנים שונים שבהם מתבצעת הונאת דברים, כגון הלבנת פנים ברבים, כינוי שם רע למישהו, פגיעה רגשית וכו'. התלמוד מדגיש כי הונאת דברים - כלומר, פגיעה רגשית באדם אחר באמצעות דיבור - היא חטא חמור מבחינה מוסרית וערכית, ומשווה אותו לרצח: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (שם, שם). למרות החריפות שבה מתייחס התלמוד לעניין זה, הוא מעלה ספק ביכולתו של בית הדין האנושי להעניש מישהו על עבירה של הונאה בדברים, "שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוהיך" (שם, שם). כלומר, הונאה בדברים היא חטא נורא, אולם לבני האדם אין אפשרות אמיתית לזהות אותו, ולפיכך גם לא להעניש עליו.

לעומת הדיון התלמודי הארוך והמעמיק בסוגיית הונאת דברים, הדיון התלמודי העוסק בריבית דברים קצרצר, ולמעשה מסתכם בציטוט הברייתא הנידונה כאן.

בדבריו בברייתא, מסתמך ר' שמעון על הפסוק מדברים כ"ג, כ': "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ". פשט הפסוק בנוי משני חלקים: שתי דוגמאות לנשך אסור (נשך כסף, נשך אוכל), וסיכום כולל (נשך - כל דבר אשר יישך). ר' שמעון מבין את חלקו האחרון של הפסוק כדוגמה נוספת, כלומר, הוא קורא את המילה "דבר" כסוג של נשך, ומסיק מכך שיש גם נשך הנעשה באמצעות הדיבור.

כדי להסביר את משמעות המושג ריבית דברים, מביא ר' שמעון שתי דוגמאות. הדוגמה הראשונה מופיעה, כאמור, במשנה (מתן שירותי מידע מן הלווה למלווה), ואילו הדוגמה השנייה מופיעה בברייתא הנידונה כאן: מנין לנושה בחברו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום, שאסור להקדים לו שלום?

מפשט הדברים נראה שגם כאן, כמו במשנה, האיסור על ריבית דברים חל על המלווה - ר' שמעון אוסר על המלווה להקדים שלום למי שלווה ממנו. הקדמת שלום היא מבע של כבוד, ולכן לא ברור האיסור כאן - אם ר' שמעון היה מכוון דבריו אל הלווה, ניתן היה להבין כי כיבוד מילולי (הקדמת שלום, למשל) של הלווה את המלווה יכול להיתפס כמעין מתנת חינם בתוספת לסכום הכספי שאותו הוא מחויב להחזיר. מכאן, שהתנהגות כזו של הלווה מכשילה את המלווה בריבית אסורה (במקרה זה, ריבית דברים) ויש בה עבירה על "בפני עיוור לא תשים מכשול". לעומת זאת, היכן הבעיה בכבוד מוגזם או יוצא דופן של המלווה ללווה? אם מדובר בהרחקה של המלווה מאפשרות הפגיעה הרגשית בלווה (פגיעה שיכולה להתרחש כאשר הוא מברכו לשלום ומזכיר לו בכך את יחסיהם הממוניים הבלתי שוויוניים, שבוודאי מעיקים על הלווה), ניתן היה להגדיר זאת כהונאת דברים, אבל ר' שמעון בחר בהגדרה של ריבית דברים. ייתכן, אם כן, שהאיסור על המלווה להקדים שלום ללווה נובע מחשש שמא יש בזה פתח ל"סחיטה" של כבוד או אפילו יחס חברי, אשר יכולים להוות סוג של ריבית דברים.

הצורך של המשנה והתלמוד להרחיק את האדם מעבירות של הונאה וריבית גורם להם להציב סייגים וגדרות גם על אופני הדיבור והמחשבה שלהם. שני מכשולים עיקריים ניצבים בדרך לאכיפת האיסורים על הונאה וריבית בדברים: האחד נוגע למבצע העבירה, והשני נוגע למי שנפגע או מפיק ממנה תועלת. המכשול הראשון טמון ביכולתנו המוגבלת לקבוע את כוונת הדובר. כאמור, במקרה של הונאת דברים, התלמוד עצמו טוען שיש דברים המסורים ללב, ואף אחד, מלבד אלוהים, אינו יודע מה מתרחש בלבו של אדם. המכשול השני טמון בקושי לקבוע מתי מילותי באמת פוגעות (במקרה של הונאת דברים), או  - במקרה של ריבית דברים - באמת מכבדות מעל המותר, ובכך הופכות למעין מתנת חינם ומתן ריבית.

בפירושו למשנה שלנו קובע הרמב"ם שדברי ר' שמעון נכונים, ואומר: "אבל צריך אתה לדעת כי הדברים הללו ודומיהן הם דברים מגונים בלבד". כלומר, ריבית דברים אמנם מגונה מבחינה מוסרית וערכית, אך אינה אסורה מבחינה הלכתית. גם להלכה וגם לאגדה (כלומר, לתביעות המוסריות שאינן מוגדרות באופן חוקי והלכתי) יש תפקיד משמעותי בלימוד התורה ובכינון אורח חיים על פיה, אבל יש ביניהן הבדל משמעותי: בסופו של דבר, ההלכה מחייבת (את מי שבוחר לחיות במסגרתה), אבל האגדה לא. הרמב"ם בוחר לפרש את האיסור על ריבית דברים במשנה (ואפשר להחיל את דבריו גם על הברייתא) כאיסור שאין צורך לאוכפו, כיוון שהוא בגדר אגדה בלבד.

בדבריו על "הלכה ואגדה", טוען ח"נ ביאליק: "ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתיים שהן אחת, שני פנים של ברייה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המילה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המילה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה". במקרה של הונאה בדברים וריבית בדברים, הפער שבין האגדה וההלכה גדול: התהום שבין המילה והמחשבה לבין המעשה והצורה המוחשית (כלשונו של ביאליק) רחבה ופעורה, וההלכה נכשלת בתפקידה לתרגם את הרעיונות המוסריים לשפת הפרקטיקה (לפחות לפי גישתו של הרמב"ם כאן). כישלון זה הוא אולי מוכרח המציאות, במקרים כאלה, ולכן אינו מעורר אצלי כעס או טינה כלפי ההלכה, אבל הוא בוודאי מעלה שאלות משמעותיות לגבי האופן שבו היא נתפסת אצל רבים מאיתנו, ומחדד את הקושיה על היותה של ההלכה תכלית הכל. 

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".