לא טוהר ולא הדר

והטומאה? מה עם הטומאה? האם יש עוד דבר כזה, טומאה?

רביעי
ויום אחד היא נעלמה. טומאת המת, החמורה מכל טומאה, נמוגה אל תוך שגרת החולין. חלק בלתי נפרד ממציאות החיים. בהעדר כלים לטוהרה היינו כולנו לטמאי מתים. כולנו נוגענו במוות, פסקו החכמים, ומזור אין. האם היתה זו הגלות? האם היה זה החורבן? ואולי החשש מהאפשרויות הגלומות ברעיון הטוהרה, מהאפשרות להיות טהורים, נכונים להעפיל אל הפסגות הממתינות לשכמותנו?

חמישי
דווקא בחיי המין נותרה הטומאה במלוא עוזה. ללא פשרות. ללא הכלה. את מצוקת טומאת המת השליכה היהדות אל ימות המשיח, אשר יבוא ויטהר. טומאת הלידה והנידה, לעומת זאת, הטומאות הנשיות, שזורות עד לעומק שורשי הקיום ההלכתי. כאילו העונג, הברכה, הזיווג, הזרע, ההתחדשות - דווקא בהם דבקה טומאת נצח שהדעת אינה סובלת.

שישי
האין הטהור והטמא אומרים דבר אחד? זה אומר, "רחקו ממני - אני מבקש לעוף גבוה, להתרחק מכתמי האור והצל של החיים וקצם, להתמסר לנשגב. רחקו ממני"; וזה אומר, "רחקו ממני, פגשתי בחיים עצמם, ברגעי ראשית וסוף, הייתי, נגעתי, נשמתי נצרבה. אני מבקש להכיל, להניח לדברים לשקוע, רחקו ממני".

שביעי
המנעד הופר. האיזון אבד, מציאות ללא טומאה היא מציאות שאין בה טוהרה. עומק התהומות מלמד על גובהם של ההרים, ובאין אלה - אין אלה. דחיקת הטומאה מבטלת את תנועת המטוטלת של הרוח. מסרסת רצונות ותחושות. ממצעת את הקיום למרחב בינוני ואפור שבו אין טומאה, אבל גם טוהרה גדולה אין בו.

מפטיר
טמא? אז טמא. עד הסוף. ואז טוהרה.
יש בזה משהו.