אמת דיברתי

אם אמר "איני נשבע" - פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע - העומדים שם אומרים זה לזה: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר ט"ז, כ"ו). בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי? ההוא מבעי ליה כדתניא, ר' שמעון בן טרפון אומר: 'שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם' (שמות כ"ב, י') - מלמד שחלה שבועה על שניהם (שבועות ל"ט, ע"ב).

תרגום:
אם אמר (הנתבע) "איני נשבע" - פוטרים אותו מיד (מן השבועה ומחייבים אותו לתת את מה שנתבע עליו), ואם אמר "הריני נשבע" - העומדים שם אומרים זה לזה: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר טז, כ"ו). (פסוק זה מתקיים) בשלום (כלומר, מתאים לאיש שנשבע, כיוון) שההוא שנשבע עומד באיסור, אבל מי שמשביע לו, למה (הוא נחשב בין ה"רשעים" שבפסוק)? ההוא, נצרך לו כפי ששנוי (בברייתא), ר' שמעון בן טרפון אומר: "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כ"ב, י') - מלמד (הפסוק) שחלה שבועה על שניהם (על המשביע ועל הנשבע).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השישי של מסכת שבועות עוסקת בשבועה שאותה משביע בית הדין את הנתבע במקרה שהוא מודה בחלק מטענתו של התובע. התלמוד מצטט את נוסח השבועה ואת תהליך ההשבעה מברייתא (וראו מקבילה לכך בתוספתא סוטה פ"ז, הלכות א'-ג') ולאחר מכן דן בכך. הקטע שיידון כאן הוא חלק מדיון זה.

צילום אילוסטרציה מהסדרה Boston Legal

דיון:
העומדים שם אומרים זה לזה: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר ט"ז, כ"ו) - כאמור לעיל, במקרה שהנתבע מודה בבית הדין בחלק מטענותיו של התובע, משביעים אותו הדיינים שהודאתו אמת והוא משלם רק את מה שהודה בו. הליך ההשבעה, כפי שמפרט התלמוד, גדוש באזהרות ואיומים, למשל: "הווי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני - 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא' (שמות כ', ו'); וכל עבירות שבתורה נאמר בהן 'ונקה', וכאן נאמר 'לא ינקה' (שם, שם); וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר - 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ' (קהלת ה', ה'), ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר - 'וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם' (ישעיה נ"ח, ז')" (בבלי שבועות ל"ט, ע"א).

הדברים מזכירים את אזהרות הדיינים לעדים במשפט העוסק בדיני נפשות (משנה סנהדרין ד', ה'). נדמה לי כי ההבדל המשמעותי בין שני התהליכים המתוארים הוא במטרתם. אף על פי שבמקרה של עדי הנפשות עלולה להיווצר התחושה שתכלית האיומים היא למנוע מן העדים להעיד, בסופו של דבר מכירה המשנה בסנהדרין בחשיבותה של העדות ובהכרחיותה. כאן, לעומת זאת, מובן שמטרת האיומים היא אכן להימנע ככל האפשר משימוש בשבועה, אשר נתפסת כמסוכנת.

הנתבע שחושש מפני איומי הדיינים ומשתכנע שלא כדאי לו להישבע, נפטר מן השבועה ומעביר את השיפוט בחזרה אל בית הדין, שמחויב כעת לדון בעניינו ולבחון כמה בדיוק הוא חייב לתת לתובע. השבועה מזמנת לכאורה את אלוהים לעדות בבית הדין ומוציאה את הדיון המשפטי אל מעבר לגבולות האנושי. ייתכן שזו הסיבה לכך שההימנעות מן השבועה מרגיעה את הדיינים (אני יכולה כמעט לשמוע את אנחת הרווחה שלהם למשמע ה"איני נשבע") - בלא שבועה, נשאר הדיון בידי אנוש ובתחומי ה"מגרש הביתי" של הדיינים. הכל חוזר לשליטה. הכל בסדר.

מי שבוחר להישבע למרות האזהרות, לעומת זאת, נדמה כמערער משהו בקהילה שבית הדין הוא המיקרוקוסמוס שלה.  אזהרות הדיינים בעת ההשבעה מכוונות נגד שבועת שקר, שהיא חילוּל השם במובנו העמוק - שימוש בשמו של אלוהים באופן שהופך אותו לריק, לחסר משמעות, לחלוּל ולמחולל. נדמה לי שהבוחר להישבע - במיוחד לאחר האזהרות והאיומים - אינו מתכוון בהכרח להישבע לשקר, ונראה לי סביר שהוא מאמין ששבועתו אמת. מדוע, אם כן, מוגדר הנשבע כרשע ומי הם שותפיו לרשעוּת, שעליהם מרמז הפסוק?

אני חושבת שאת משמעותה של הרשעות שממנה חוששים הנוכחים בבית הדין יש לחפש בהקשרו של הפסוק שאותו הם מצטטים זה לזה. פסוק זה לקוח מתוך דברי משה אל בני ישראל בעת המרד של קורח ועדתו. משה מזהיר שם את ישראל להיפרד מעל העדה הרשעה כדי שלא להידבק ברשעוּת ובתוצאותיה - העונש האלוהי הנורא. קורח ועדתו מורדים נגד מנהיגותם של משה ואהרון ומטילים ספק בסמכותם ובמעמדם. הם מבקשים לעשות "דמוקרטיזציה" של האלוהוּת והנגשה שלה לרבים: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, ג'). השימוש בשבועה יכול להביע ביקורת דומה: השבועה מאפשרת לאדם להיבחן תחת עיני האל עצמו ובכך משווה את מעמד כל בני האדם מול אלוהים. למעשה, השבועה מנטרלת את כוחם וסמכותם של הדיינים - מעתה אין בהם צורך, כיוון שאלוהים עצמו יושב בדין. אם כן, בדומה לטענותיו של קורח, גם השבועה מערערת על ההייררכיה החברתית, מסכנת את מעמדם של המנהיגים ובכך מאיימת על הסדר החברתי והדתי הקיים.

קריאת הנוכחים להיבדל מעל הרשעוּת היא למעשה קריאה להתרחק מן המאיימים על הסדר. בניסוח אחר ניתן לומר שזו קריאה להתרחק מאלה המערערים את האשליה האנושית שיש שליטה והיא בידיים הנכונות (קרי: הידיים "שלנו"). ועדיין נותרה השאלה - מי הם השותפים לרשעותו של הנשבע, שהרי הפסוק מנוסח בלשון רבים: "האנשים הרשעים האלה"?

'שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם' (שמות כ"ב, י') - מלמד שחלה שבועה על שניהם - תשובתו של התלמוד, מפי ר' שמעון בן טרפון, היא שהרשעוּת הנזכרת כאן מתייחסת אל הנשבע ואל המשביע (כלומר, התובע) כאחת: השבועה "שייכת" לשניהם וחלה על שניהם. רש"י מסביר: "ששניהן נענשין בה -  (התובע נענש כיוון) שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן, ובאו (שניהם) לידי חלול השם". לשיטת רש"י התובע אשם, כיוון שלכתחילה לא דקדק בשותפו לעסקים ובחירתו הגרועה היא זו שהובילה את המהלך כולו במדרון המתגלגל עד לתחתית הנוראה של שבועה בבית דין. אני מסכימה שהאחריות לשבועה חלה גם על המשביע-התובע, אבל לטעמי, המפתח להבנת המדרש של ר' שמעון בן טרפון נמצא ברגע ההשבעה עצמו. הנשבע לא היה נשבע לולא נתבע לכך על ידי המשביע. אם כך, הראשון שהטיל ספק בכוח האנושי לשלוט בעניינים, ביקש לערב את אלוהים בדיון המשפטי וערער על ואת יסודות בית הדין הוא התובע-המשביע. כאשר הנשבע מקבל עליו להישבע הוא מנכיח את הפסוק "שבועת ה' בין שניהם" וסוגר את המעגל שאותו פתח התובע-המשביע, המנותק מן הקהילה האנושית הסובבת ומכיל בתוכו רק שלושה: המשביע, הנשבע ואלוהים. לכן, כך נדמה לי, חלה השבועה - והרשעוּת הטמונה בה, לפי התלמוד - על שניהם: הן המשביע והן הנשבע שותפים למרד בסמכות האנושית לשפוט ולהכריע בדין. הן המשביע והן הנשבע מוציאים עצמם מן המעגל הקהילתי-אנושי ולכן, אולי, ראוי לקהילה להיבדל מהם.