קשה להשגה

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיהו נ"ט, כ"א). מאי אמר ה'? אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה. מאי "מעתה ועד עולם"? אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.

(בבא מציעא פ"ה, ע"א).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השביעי של מסכת בבא מציעא מספרת על אב שמנסה לחנך את בנו לפעול באופן צודק כלכלית, ברוח התורה. הדיון התלמודי בעקבות משנה זו מורכב מרצף ארוך של סיפורים. ברצף זה מופיעים תיאורים מטרידים, מופלאים ומרגשים של דמויות מרכזיות בעולמם של חז"ל. אמירתו של רבי פרנך בשם רבי יוחנן מובאת כמעין סיכום לחלקו הראשון של הרצף, העוסק בעיקר במערכות היחסים שבין תלמידי חכמים ובניהם (או אלה שבין הדורות - מורים ותלמידים - בבית המדרש).

דיון:
האם יש דרך להבטיח שילדי ימשיכו את דרכי? ואם לא, כיצד ניתן להתמודד עם התסכול והכאב שיש בהכרה הזו? 

כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם - אמירתו של ר' יוחנן נשמעת כהבטחה שקל לעמוד בתנאים להגשמתה. לו היתה אמירה זו מופיעה בהקשר סיפורי אחר בתלמוד, הייתי יכולה לפרשה כטפיחה מטאפורית על שכמם של חכמים, המחנכים את בניהם בדרכם ומבטיחים את קיום התורה לדורות צאצאיהם, ואפילו כביטוי לגאווה של החכמים בעצמם ובבניהם. בהקשר הספרותי שבו נערכה אמירה זו, אני שומעת בה צלילים שונים לחלוטין.

שני הסיפורים המקדימים את אמירתו של ר' יוחנן עוסקים בנכדיהם של ר' שמעון בר יוחאי ור' טרפון, שניים מגדולי התנאים. על כל אחד מן הנכדים הללו נאמר: "כל זונה שנשכרת בשניים שוכרתו בשמונה" (בבא מציעא פ"ה, ע"א). כלומר, צאצאיהם של שנים מגדולי חכמי המשנה משמשים כזונות ממין זכר, ומספקים שירותי מין לזונות צמרת. הנכדים התרחקו מדרך סביהם, מבית המדרש ומלימוד התורה, בחרו בדרך של זימה ותאוות הגוף, וחיים בשולי החברה הנורמטיבית. כיצד מסביר התלמוד את ההתדרדרות הזו?

חלק נכבד מרצף הסיפורים הראשון בסוגיה עוסק בדמותו של ר' אלעזר בן שמעון. ר' אלעזר הוא בנו של ר' שמעון בר יוחאי ואביו של ר' שמעון, הנכד שהתדרדר לזנות. דמותו של ר' אלעזר, כפי שהיא מצטיירת ברצף הזה, אינה דמות פשוטה: הוא "מוסר" שמשרת את השלטון הרומאי, אדם פיזי מאוד שעסוק יומם וליל בגופו, אך גם תלמיד חכם וצדיק גדול שדן בצדק בהשראת רוח הקודש, וייסוריו הגופניים הקשים מצילים את העולם ממוות: "כולהו שני ייסורי דרבי אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה (כל שנות ייסוריו של רבי אלעזר, לא מת אדם שלא בזמנו)". בנו, כאמור, בוחר בחיים של זונה ממין זכר, וניצל מגורל עלוב רק בידי גדול יריביו של אביו, רבי יהודה הנשיא, שהסמיכו לרב ושילם למורה שילמדו תורה.

רעיונות רבים ומורכבים יש ברצף הסיפורים המוטרף המתאר את משפחת החכמים הזו, ואני בוחרת ללמוד כאן שיש תכונות העוברות בגנים (משיכה לגופניות, על הייסורים וההנאות שבה, למשל) ויש תחומים שאינם תלויים בביולוגיה, והחשוב שבהם הוא הקרבה לתורה. לאור זאת, דבריו של ר' פרנך בשם ר' יוחנן נשמעים יותר כתפילה או תקווה מאשר כתיאור גאוותני. אפילו דרכו של ר' שמעון בר יוחאי, שהקריב את חייו למען התורה, והקדיש שתים-עשרה שנים ללימוד התורה בכל לבבו, בכל נפשו, בכל מאודו ובכל גופו (כפי שמתואר בסיפור המערה, בבבלי שבת ל"ג, ע"ב-ל"ד, ע"א) אינה יכולה להבטיח את התורה לבנו ולנכדו, קל וחומר לדורות של צאצאים.

מאי אמר ה'? אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה - הדרשה על הפסוק מישעיה נ"ט, כ"א באה כדי לבסס את דבריו של ר' יוחנן. בהקשרו, מתאר הפסוק את תגובתו של אלוהים לחטאיהם האיומים של ישראל, אשר הובילו אותם אל עברי פי פחת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל; וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, כִּי-אֵין מִשְׁפָּט.  וַיַּרְא כִּי-אֵין אִישׁ, וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ; וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ, וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ" (ישעיהו, נ"ט, ט"ו-ט"ז). כאשר יראה אלוהים את מצוקת העם ואת חוסר יכולתו להושיע עצמו, הוא ייקח את האחריות לידיו ויציל אותו. העם שכח את הברית עם אלוהים, אבל אלוהים יזכור אותה ויחזיר את המציאות אל כנה. הקשרו של הפסוק מלמד שהבטחת אלוהים לכינון התורה ולהמשכיותה אינה נובעת משמחה או גאווה על התנהלותם של בניו, אלא מבטאת ציפייה ותקווה לשינוי מהותי בדרכם. ר' יוחנן בדרשתו קורא את דברי אלוהים כהבטחה של ערֵב, כעדות על ברית מתחדשת. ערבותו של אלוהים, ככל ערבות, מעידה על כך שקיימת התחייבות הדדית לשמירה על הברית ועל התורה, ומבטיחה שאלוהים יעמוד בדבריו אם יצליחו ישראל לקיים את הבטחתם שלהם. פשט הפסוקים בהקשרם מעיד שישראל לא עמדו במחויבותם, ולמרות זאת נושעו. האם ניתן להבין מכאן שר' יוחנן מכוון לכך שלאחר שלושה דורות של תורה, גם אם תהיה התדרדרות, ערבותו של אלוהים תחייב אותו לקיים את הבטחתו לתשועה? אולי (וייתכן שיש בזה רמז גם לסיפורם של הנכדים, שנושעו בידי רבי יהודה הנשיא). בכל מקרה, גם תנאי זה - קיום שלושה דורות של תורה במשפחה אחת - אינו פשוט למילוי, וקשה לראות בדברי ר' יוחנן הצהרה גאוותנית ובטוחה בעצמה.

אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה - נדמה שתכליתה של ההבטחה האלוהית, שיא התגשמותה, מובעת בדברי ר' ירמיה: כאשר  יקנו להם נכדי החכמים אחיזה בתורה, תקנה היא אחיזה בהם.

יחסי הלומדים והתורה מוצגים בדברי ר' ירמיה כמערכת יחסים רומנטית, ששיאה באהבה הדדית. החיזור הארוך, המתיש והמתסכל לפעמים של האהוב אחר אהובתו, יוביל - כך מקווה ר' ירמיה - לכינונה של אהבה ותשוקה גם בלב האהובה, ויהפוך אותה לאוהבת ולמחזרת. בזוגיות שבין הלומדים והתורה, על האוהב לבנות בית לאהובתו כחלק מחיזוריו הארוכים. רק כאשר יבסס את יסודות הבית ויצליח להוכיח כי הוא יציב ומוכן לקבל את האהובה לתוכו, תראה בו היא את ביתה ותבקש להיכנס אליו. ככל חיזור, גם חיזורו של התלמיד אחר התורה אינו נובע מביטחון בעתיד, אלא מתשוקה ומתקווה, שלא תמיד מתגשמות. התורה היא אהובה מתסכלת במיוחד, ומסע החיזור אחריה קשה ומתיש אף יותר מזה הרגיל בין בני אדם: חיים שלמים לא יספיקו לשבות את לבה, גם אם המחזר משקיע את כל גופו ונפשו בבניית ביתה; רק שלושה דורות של חיזור אינטנסיבי, לימוד מושקע ועקבי ובניית בית יציב על יסודות עמוקים ישנו את דעתה ויגרמו לה לאהוב את המחזר.

אפשר לקרוא את דברי ר' יוחנן כהבטחה שמספקת תקווה וכוחות ללומדי התורה. אני, בעקבות דברי ר' ירמיה,  קוראת בהם תסכול עמוק של אוהבים, שאהובתם מענה אותם באכזבות, בכאב, בחוסר סיפוק. התורה, כאהובה, דורשת ממחזריה להתמיד במסעם אליה שלושה דורות, וזו דרישה אכזרית במידה רבה: אדם יכול וצריך להיות אחראי לחייו ולבחירותיו, הוא יכול וצריך לחזר אחר התורה, אבל כיצד יוכל להבטיח שגם בניו ובני בניו ימשיכו בדרך הזו? רצף הסיפורים בסוגיה זו מעיד שהוא לא יכול, אבל ר' יוחנן טוען שהוא חייב להשתדל ככל יכולתו. אולי זו אחת המשמעויות הקשות והכואבות באימרתו של ר' טרפון, סב לנכד שלא המשיך את דרכו: "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (משנה אבות, ב', ט"ז).

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".