כתם לכל החיים

א"ר יוחנן משום ר' בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה, חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה. "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו ל"ג, ט"ו) - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. (בבא בתרא נ"ז, ע"ב)

הקשר:
המשנה החמישית בפרק השלישי של מסכת בבא בתרא עוסקת בשימושים שונים בחצר, המקנים למשתמש חזקה עליה. התלמוד מבין שמדובר בחצר של שותפים, ובתוך הדיון בעניין זה מובאים גם דברי ר' יוחנן. דבריו של ר' בנאה מובאים כבמעין סוגריים או הערת אגב.

דיון:
בכל שותפין מעכבין זה את זה, חוץ מן הכביסה - התלמוד, מתוך הבנה שהמשנה עוסקת בחצר של שותפים, מנסה להבין את העיקרון המנחה אותה בהגדרותיה: מדוע יש שימושים בחצר שמקנים חזקה ויש כאלה שלא? אחת ההצעות נוגעת למידת ההקפדה של שותפים בחצר זה על זה: מה סביר שיתירו לשותף לעשות בחצר ועל מה לא סביר שיוותרו. כיוון שחלק מקניית החזקה על מתחם כלשהו תלוי בחוסר המחאה של בעל המקום, הנחת היסוד היא שהשותף לא ימחה על פעולות הנתפסות כסבירות, אך למרות זאת לא תיקנה שם חזקה. 

ר' יוחנן טוען שמכל השימושים האפשריים בחצר יש רק אחד שהוא מעין "מובן מאליו", שאין השותפים עוצרים זה את זה מלבצעו - כביסה. דברי ר' יוחנן נדמים כסותרים את המשנה, אשר טוענת - לפי הבנת התלמוד - שיש מקרים לא מעטים שבהם השותפים אינם מעכבים זה את זה ואינם עוצרים מן השותף לעשות כרצונו בחצר (בניית תנור, העמדת בהמה, גידול תרנגולים וכו'). אפשר להבין את דברי ר' יוחנן בשתי דרכים: כציווי הלכתי (אסור לשותפים לעכב) או כתיאור מציאות קיימת (אין שותפים בחצר נוהגים לעכב). בכל מקרה, ברור כי מבחינתו יש ייחוד בכביסה דווקא. ייחוד זה מוסבר בהמשך דבריו.

שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה - כיוון שנימוק זה מופיע כדי להסביר מדוע דווקא את הכביסה בחצר אין השותפים מעכבים (או מוחים כלפיה, כפי שמנסח זאת התלמוד הירושלמי במסכת ב"ב פ"א, ה"ה), ניתן להבין שבפעולת הכביסה, הנעשית בידי נשים, יש משהו העלול לגרום לבזיונן אם יקיימוה מחוץ לחצר.

סביר שהביזיון שעליו מדובר כאן קשור בחוסר צניעות. בימים עברו נעשתה הכביסה ברובה תוך כריעה על גדת נהר או מעל גיגית, ברגליים חשופות ובחברותא נשית (אם כי בתלמוד עצמו יש עדויות על גברים כובסים). משהו בקיבוץ התנאים הללו מאפשר, כנראה, קלות ראש מינית ופיתיון, לפחות בדעתם של גברים מסוימים. ייתכן שנוספת על כך גם האינטימיות הכרוכה בעיסוק בלבושם של אנשים אחרים, לעתים גם בפרטי הלבוש הנסתרים מעין כל אדם אחר. מדברי ר' יוחנן עולה שיש למנוע מנשים להתבזות כך, ועל כן יש לאפשר (או אולי, ממילא מאפשרים) להן לכבס בתוך החצר גם אם הדבר מפריע לשותפים.

"ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו ל"ג, ט"ו) - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה - בהקשרו מתאר הפסוק מישעיה את מי שראוי יהיה לעמוד בראש העם ולהנהיגו, או אולי את אלוהים עצמו: "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע". כל התיאורים קשורים בהתנהלות חברתית ומוסרית, ומדגישים את הריחוק ההכרחי מפניו השונים של הרוע. איני בטוחה שאטימת האוזניים ועצימת העיניים, כשלעצמן, הן פעולות המעידות על התעלות מוסרית, אולם נדמה לי שהפסוק מנסה להגדיר את האידיאל המוסרי כסוג של שלמות טהורה שאינה מסוגלת להיטמא ולהתקלקל, משל היה הקיום המוסרי בועה סגורה שכל מגע עם העולם החיצון עלול לנפצה ולהעלימה.

למרות הירידה לפרטים, נדמה כי יש בתיאור זה משהו דרמטי ובעל פתוס. דרשנותו של ר' בנאה לפסוק הופכת אותו ליומיומי למדי - משתמע ממנה שגם מעשה פשוט לכאורה של הימנעות ממבט בנשים כובסות יש בו כדי לרומם אדם למעלות של טהרת הנפש. מחד גיסא, יש בעיני קסם מסוים במדרש שעושה ר' בנאה לפסוקים ובכך שהוא מעביר את השיח לרמות נגישות ומיידיות לכל גבר. מאידך, כדאי לשים לב ש"תרגום" מסוג זה מאפשר מעבר דו-צדדי, כלומר, כפי שהמדרש מסביר שפעולה יומיומית של הימנעות מחוסר צניעות יכולה לרומם אדם לדרגת "עוצם עיניו מראות ברע", המקבילה בחשיבותה ל"הולך צדקות" ול"מואס בבצע", כך ניתן להבין ממנו שהסתכלות בנשים הכובסות (אולי גם במקרה או מתוך חוסר תשומת לב) היא רוע מאיים כמו עושק או לקיחת שוחד. עוד ניתן להבין שעצם נוכחותן של הנשים הכובסות היא-היא הרע שממנו יש להתרחק ומלפניו יש לעצום עיניים. קריאה כזו של המדרש מקסימה אותי פחות, ואפילו מעוררת בי אי-נוחות מסוימת, בעיקר בשל האימה הנשמעת ממנה מפני מיניות ואולי גם מפני נשים בכלל.

את היחס בין דבריו של ר' יוחנן לדברי ר' בנאה אפשר להבין בכמה דרכים. דרך אחת, הפחות מעניינת בעיני, היא לקרוא את שתי האמירות בנפרד ולהבין כי עורך הסוגיה קישר ביניהן באופן אסוציאטיבי בלבד. כלומר: לפני העורך היו דבריו של ר' יוחנן על הכביסה בתוך הסוגיה, ולכן הביא אמירה נוספת העוסקת בעניין דומה. דרך אחרת להבין את היחס בין האמירות תהיה לראות אותן כמשלימות וכמדגישות זו את זו. באופן כזה, דבריו של ר' בנאה באים כדי לחדד את דברי ר' יוחנן ולהבהיר שיש להרחיק את הנשים הכובסות מעיני גברים כדי למונעם מלהביט ברע.

אני בוחרת כאן בדרך שלישית להבנת היחס בין דברי ר' יוחנן לדברי ר' בנאה - קריאתם כמחלוקת העוסקת באחריות לחטא חוסר הצניעות: ר' יוחנן טוען שכדי להימנע מחוסר צניעות יש להסתיר את הנשים מעיני הגברים, ואילו ר' בנאה טוען שהאחריות להימנעות מחוסר הצניעות היא על הגברים והם אלה שנדרשים לעצום את עיניהם. בנוסף, ניתן להבין שכל אחד מן החכמים מגדיר אחרת את מקור הבעיה - או ה"רע", בלשון הפסוק. כאמור, מדרשתו של ר' בנאה עולה כי הוא מגדיר את הנשים הכובסות כרע שמפניו יש לעצום עיניים. הדברים המופיעים במשך הסוגיה התלמודית מדגישים הבנה זו בכך שהם אוסרים על גבר להביט בנשים המכבסות, ואפילו אם הוא עושה כך בלית ברירה (כי אין לו דרך אחרת ללכת בה, למשל) הוא קרוי רשע. דבריו של ר' יוחנן מפנים "אצבע מאשימה" אל מקור אחר - הנשים הכובסות אינן מוסתרות מפני שהן עצמן ביטוי לרע או לחוסר מוסר, אלא מפני שפעולתן עלולה לבזותן. כלומר, חוסר המוסר או הביזיון אינו תלוי בהן עצמן, אלא במפגש שלהן עם אחרים, מפגש שעלול להרע להן. כלומר, ר' יוחנן מבין שהמפגש בין הנשים הכובסות לגברים המביטים בהן עלול להוביל לחוסר צניעות ולקיומו של רע, ולכן הוא מבקש להגן על הנשים ולהסתיר אותן מעיני הגברים; ר' בנאה, לעומת זאת, מבין שיש משהו בנשים הכובסות עצמן שהוא רע ולכן דורש מן הגברים לעצום את עיניהם ולהתרחק מהן. למרות המחלוקת העקרונית בין השניים, נדמה שהן ר' יוחנן והן ר' בנאה מסכימים עם הפסוק בישעיה: מן הרע יש להתעלם, אסור לשומעו ואסור לראותו.

כאמור לעיל, אני ספקנית לגבי רעיון זה של עצימת העיניים מראות רע, אבל לו הייתי נאלצת לבחור באחת האמירות, הייתי בוחרת בזו של ר' בנאה: עדיף בעיני שאדם החש כי דרכו להתעלות מוסרית דורשת ממנו התעלמות מן הרע בעולם ייקח אחריות על עיניו שלו ולא יפגין פטרונות כלפי אחרים להסתירם מהן.