לכל איש יש שם?

אמר רב: כל שעולין לו בחבל - הווי שיור, כל שאין עולין לו בחבל - לא הווי שיור; ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו - לא הווי שיור, כל שאין העול כובשו - הווי שיור (בבא בתרא ס"ט ע"ב-ע' ע"א)

תרגום:
אמר רב: כל (אילן) שעולין עליו בעזרת חבל (כיוון שהוא גבוה) - הוא משתייר (לעצמו ואינו נקנה עם השדה כולו), כל (אילן) שאין עולים עליו בחבל - אינו משתייר. ודייני גולה אומרים: כל (אילן) שהעול כובשו - לא משתייר, כל שאין העול כובשו - משתייר.

הקשר:
משנה ח' בפרק ד' של מסכת בבא בתרא מגדירה את תכולתו של שדה שנמכר. עקרונית כוללת מכירת שדה את כל מה שבו ואינו מוגדר בפני עצמו. כאשר נמכר השדה באמירה "היא וכל מה שבתוכה", נמכרים איתו גם המרכיבים המוגדרים בפני עצמם, זולת כמה יוצאים מן הכלל. אמירותיהם של רב ודייני הגולה שיידונו כאן נמצאות בתוך הדיון התלמודי על אותם יוצאים מן הכלל.

דיון:
שדה, אילן, עול - דיון בקניין, משפט וחקלאות מזמֵן עיון בשאלות של זהות קהילתית ופרטית.

אמר רב: כל שעולין לו בחבל - הווי שיור, כל שאין עולין לו בחבל - לא הווי שיור - רב טובע הגדרה עקרונית לעצים שאינם נכללים מאליהם במכירת השדה. הגדרתו מסתמכת על גובהו של האילן: אילן גבוה, שכדי לקטוף את פירותיו יש לעלות אליו בחבל, הוא אילן העומד בפני עצמו ולכן צריך להימכר בנפרד ולא כחלק מן השדה כולו.

השימוש של רב (וגם של דייני הגולה לאחר מכן) בביטוי "הווי שיור" מלמד שהאילן הנדון כאן אינו כלול בשדה כיוון שהוא משתייר מן השדה לאחר שזה נמכר. כלומר, לאילן זה יש מעין מתחם נפרד משל עצמו בתוך השדה ה"כללי" והוא מהווה מעין ישות משפטית נפרדת מן השדה שבתוכו הוא עומד. רב קובע כי מתחם נפרד כזה יש רק לאילן גבוה במיוחד, או לפחות גבוה יותר מן האדם הממוצע. לפי הגדרתו של רב, כל מרכיבי השדה משתייכים ל"כלל" אחד, אבל אם האילן הספציפי גדול מספיק, הוא יוצא מכלל זה וזכאי להגדרה עצמית משלו.

מתוך אמירתו של רב, הנוגעת לדיני קניין ולדיוק המילולי הנדרש בענייני מכירה וקנייה, אני מבקשת ללמוד משהו על שוֹנוּת ועל הגדרה עצמית. אני מאמינה שכולנו מבקשים להיות חלק ממשהו, אבל גם להיחשב שלמים, כגוף העומד בפני עצמו. לפי שיטתו של רב, רק אלה מאיתנו שהם גדולים מספיק רשאים להיחשב - בעיני עצמם ו/או בעיני אחרים - כבעלי הגדרה עצמית, כבעלי "שם פרטי". הגודל, לפי רב, בהחלט קובע, לפחות את מידת העצמאות ואת יכולת העמידה כגוף נפרד הדורש ומאפשר התייחסות ייחודית. אני בוחרת להתייחס לגודל שבדברי רב לא רק כפשוטו, אלא גם כייצוג של הגדרות חיצוניות: גודלו של עץ הוא דבר הנראה לעין; כך גם הגדרות חיצוניות נוספות כצבע עור, מין, גיל וכדומה. מכאן שהקריטריון הראשון המוצע לאפשרות שיורו של העץ כעצמאי בשדה הוא קריטריון חיצוני.

ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו - לא הווי שיור, כל שאין העול כובשו - הווי שיור - דייני הגולה מציעים קריטריון עקרוני שונה מזה של רב: עץ שאין העול כובשו - משתייר. לפי פירוש הרשב"ם כאן, העול הוא זה שעל צוואר השור החורש בשדה והוא משמש כאן כמטונימיה לשור עצמו: אילן שמתכופף בפני השור, נכבש תחת עולו ואינו מפריע לו לעבור בדרכו - אינו משתייר, כלומר, אינו עומד בפני עצמו. אפשר להבין את אמירת דייני הגולה כממשיכה את ההיגיון של רב ומביעה אותו במילים אחרות: האילן הגדול שבדברי רב הוא זה אשר לא ייכבש בידי העול בדברי דייני הגולה. במובן מסוים, כך קורא זאת התלמוד (אולי בעקבות הדיוק של רב בנוגע לעלייה בחבל, הנהוגה בדקלים), והוא בוחר לחלק בין דברי רב לדברי דייני הגולה רק בשאלת סוג האילן (כל עץ או דווקא עץ דקל) ולא בשאלת הקריטרון העקרוני.

אפשר גם להבין שהמחלוקת בין דברי רב לדברי דייני הגולה עקרונית ועמוקה יותר. אם הקריטריון שמציע רב לאפשרות ההגדרה העצמית הוא גודל או קריטריון חיצוני, הרי שהקריטריון שמציעים דייני הגולה הוא חוזק ויכולת עמידה, שהם קריטריונים פנימיים, שאינם נראים לעין ופעמים הרבה תלויים רק בהגדרה של ה"עץ" את עצמו. לדברי דייני הגולה, אילן שנכבש על ידי עבודת השדה (של השור, העול והאיכר) מוכיח כי הוא חלק מן השדה ואינו משתייר לעצמו. באותו אופן ניתן לדבר גם על אנשים פרטיים וקבוצות אנושיות: אלה שאינם נכבשים בידי סביבתם ואינם כופפים עצמם תחתיה, הרי הם ראויים לשם פרטי משל עצמם, להגדרה ייחודית.

במדרש מוכר משמות רבה (פרשה א', כ"ח) נאמר כך: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גילו סודם ושלא הפקירו נשותיהן".

נדמה לי שהמדרש משתמש בסיפור הגאולה ממצרים כאבטיפוס לכל גאולה, ולכן טוען שכל יציאה לחופשי מצריכה שמירה על ההגדרה העצמית הנפרדת ועל הייחודיות. אפשר לקרוא את סימני הייחוד הספציפיים שמביא המדרש כפנים שונים של הגדרה עצמית: השם הוא המסמן הייחודי לכל אדם - זה שקראו לו הוריו ומשפחתו וזה שקורא הוא לעצמו; הלשון היא הדרך שבה מגדיר אדם את העולם הסובב אותו; הסוד הוא עמוד השדרה, המייצב את האדם ושומר עליו, החלומות והמאוויים, הקול הפנימי; הפקרת הנשים היא הסימפטום לפריצת הגבול בין ה"אני" ל"אחר", וההימנעות ממנה היא השמירה על החוקים והמסגרות המבדילים את הפרטי מן הציבורי. כל אלה הם אופנים שונים של התייחדות ושיור - הם מאפשרים את קיומה של הגדרה עצמית ובו בזמן יוצרים אותה, כאשר הם מציירים את השוני בין האילן לשדה שסביבו.

משה רבנו הוא דמות המדגימה היטב את המדרש. משה גדל בשני שדות במקביל: שדה העברים של ינקותו והשדה המצרי של התבגרותו. הוא מאומץ כבן לנסיכה, אישה מצרייה שגם נתנה לו את שמו ולפחות חלק מזהותו (כך אנו למדים מכינויו בידי בנות יתרו כ"איש מצרי", וראו שמות ב', י"ט), אבל יש בו משהו שמחפש את "אחיו" דווקא בין העברים. באופן מפתיע, מצליח משה להתבלט מתוך שני השדות ולהשתייר בתחום משל עצמו: כאשר הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, הוא יודע באיזה צד הוא עומד, אבל אין זה הצד ה"עברי" דווקא, אלא הצד החלש. זה אותו הצד של האיש העברי המוכה, בפסוק הבא, ובדיוק אותו הצד של בנות יתרו, כמה פסוקים לאחר מכן. משהו במשה - השם? הלשון? הסוד? - גורם לו להזדהות עם החלשים ועם הזקוקים לעזרה. אותו משהו הוא זה שגורם למשה להתבלט בתוך השדה האנושי שבתוכו הוא חי, יהא זה שדה מצרי או עברי. להבנתי, אותו משהו הוא הכוח שלא להיכבש תחת העול - לא רק עול הנוגשים המצרים, אלא גם - ואולי בעיקר - עול החיים ה"רגילים", עוּלה של שגרת המחשבה, עוּלוֹ של השור החורש והולך ישר בדרכו מבלי לסטות, עוּלם של ה"אמיתות" המעצבות את השדות שבהם אנחנו חיים ובהם אנו שואפים, לפעמים, להיטמע.