פורום כשרות

כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא שריא. מאי טעמא? אילימא משום דרדיפי מיא, והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה לא מצי קאים, והא קא חזינן דקאי; אלא משום דמליחי מיא, והאי דג טמא כיון דלית ליה קילפי לא מצי קאי, והא קא חזינן דקאי; אלא משום דלא מרבי טינא דג טמא. (סוכה יח ע"א, ע"פ כתה"י)

תרגום:
כשר? (פלאש90)

כמו זה אמר אביי: אלה בליל דגים (מעין קציצות דגים, מדגי) פתח (שפך) הנהר מותרים (לאכילה). מה הטעם? אם לומר משום שזורמים (בחוזקה) המים, וזה דג טמא כיוון שאין לו חוט שדרה לא יכול לעמוד (לחיות), והרי אנו רואים שעומד; אלא (אולי הטעם הוא), משום שמלוחים המים, וזה דג טמא כיוון שאין לו קשקשים לא יכול לעמוד (בכך), והרי אנו רואים שעומד; אלא, משום שבוץ לא מגדל דג טמא.

הקשר:

המשנה העשירית בפרק הראשון של מסכת סוכה קובעת: "בית שנפחת, וסיכך על גביו – אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה". כלומר, סכך סוכה מונח במקום גג חסר של בית, והמרחק בין דפנות הסוכה לסכך הוא לפחות ארבע אמות – הסוכה פסולה.

הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

 כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבנהרא שריא –

מספר התלמוד: "דרש ר' יהודה ב"ר אלעאי: בית שנפחת, וסיכך על גביו – כשירה. אמר לפניו ר' ישמעאל: פרוש דבריך! כך אמר אבא: ארבע אמות פסולה, פחות מארבע אמות כשירה. דרש ר' יהודה בר' אלעאי: זה האברומא (מין דג) מותר (לאכילה). אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: פרוש דבריך! כך אמר אבא: (אברומא) של מקום פלוני אסורה, של מקום פלונית מותרת" (סוכה יח ע"א, ע"פ כת"י מינכן 95; התרגום שלי).

ר' יהודה בן ר' אלעאי מלמד כלל ברור לגבי סוכה: אם מסככים במקום הגג החסר בבית, הסוכה כשרה. אמירה זו סותרת לכאורה למשנה, שהרי זו טוענת ש"בית שנפחת וסיכך על גביו... פסולה"! בהחלט ייתכן שיש כאן עמדות סותרות, אולם כדאי לשים לב שהמשנה עוסקת במקרה מסוים ופוסלת סוכה שעונה על קריטריונים ספציפיים ("אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות"), ואילו ר' יהודה מדבר באופן עקרוני. ייתכן אפוא שר' יהודה לא חולק על המשנה כלל, אולם משום מה בוחר להגדיר הגדרה כללית "חיובית" ולא להיכנס לפרטים.

בסיפור עצמו זוכה ר' יהודה לביקורת על "כלליות" זו מצד ר' ישמעאל, שדורש ממנו "פרוש דבריך!".

מהמשך דבריו עולה שר' ישמעאל תופס את דברי ר' יהודה כלא מדויקים דיים. בצטטו את אביו, הוא מציע להבחין בין מקרים שונים, שלהם מתאימות מסקנות הלכתיות שונות (כפי שנרמז גם במשנה). המילה "פרוש" בדבריו מכוונת אפוא ל"פירוט" או ל"פרישה" של האמירה הכוללנית לפרוסות דקות יותר. 

המחלוקת בעניין הסוכה מתאימה, כמובן, לדיון התלמודי במשנה, אולם הסיפור מכיל גם מחלוקת נוספת בין ר' יהודה ור' ישמעאל, בענייני דגים דווקא. ר' יהודה שוב פוסק פסיקה כוללנית, ואף כאן דורש ממנו ר' ישמעאל לפרט מקרים שונים, כדרך שעשה אביו. " התוצאות העתידיות של שני מסלולי ה"פירוש" הללו שונות. המסלול של ר' ישמעאל יאפשר לכל פוסק להכריע בכל מקרה ספציפי מה מבין האפשרויות המפורטות תואם לבעיה המונחת לפתחו, ולאור זאת, להכריע מהי ההלכה הנכונה. המסלול של ה"סתם" יאפשר לכל פוסק לבחון את המקרה שלפניו מול העיקרון הרעיוני ולהכריע אם המציאות העכשווית עונה על עיקרון זה או לא "

מיד בעקבות סיפור זה, מביא התלמוד את הקטע שיידון להלן, אותו הוא מצרף אל הסוגיה באמצעות מילות החיבור "כמו זה שאמר אביי". אך מה הוא אותו "זה" שכמותו יתאר התלמוד?

החיבור האסוציאטיבי המיידי הוא באמצעות נושא ההלכה הנדונה – כשרותם של דגים. להבנתי, יש קשר נושאי נוסף בין הסיפור דלעיל והקטע שלהלן, כיוון ששניהם עוסקים בחשיבותו של ה"פירוש" לפסיקה ההלכתית.

מאי טעמא? אילימא משום... –

הקטע הנדון פותח בפסיקה של אביי, ולפיה קציצות הדגים שבאים משפך הנהר מותרות לאכילה.

אביי מופיע כאן "בתפקיד" ר' יהודה בר אלעאי, בפסקו הלכה כוללנית.

ומי משובץ ל"תפקיד" ר' ישמעאל, התוקף את הכוללניות ודורש פירוש? "סתם" התלמוד, דובר בלתי מזוהה מבחינה שמית, הקול של עורכי התלמוד.

לאור הדמיון בין שני ה"מחזות" כדאי לשים לב להבדלים ביניהם: בעוד ר' ישמעאל מבקש "פירוש" שהוא פירוט ואבחנה בין מקרים שונים, ה"סתם" מחפש טעם להלכה.

כיוון שה"סתם" אינו יכול לשאול את אביי ישירות לדעתו, הוא מציע טעמים בעצמו.

הטעם הראשון האפשרי הוא: כל הדגים בשפך הנהר כשרים משום שזרם המים חזק ודגים טמאים הם חסרי שדרה, ולכן לא יכולים לשרוד שם.

הטעם השני האפשרי הוא: כל הדגים בשפך הנהר כשרים משום שהמים מלוחים, ודגים טמאים הם חסרי קשקשים, ולכן לא יוכלו לשרוד שם.

והא קא חזינן דקאים –

אף על פי שהם נראים הגיוניים למדי, שני טעמים אלה נדחים בזה אחר זה משום שהמציאות מוכיחה שאין בהם ממש: דגים טמאים שורדים בזרמי מים חזקים ובמים מלוחים.

אם כך, יש למצוא טעם אחר לפסיקת אביי. התלמוד מציע שהבוץ בשפך נהר אינו מאפשר לגדל דגים טמאים. כמו הטעמים האחרים, גם טעם זה עקרוני ומתאים לכל שפך נהר באשר הוא.

הן ר' ישמעאל במפגשו עם ר' יהודה, הן ה"סתם" במפגשו על אביי דורשים "פירוש" להלכה הכוללנית, אולם הם פועלים בדרכים שונות. ר' ישמעאל מחפש הגדרות ברורות להלכה, המכירות בשוני המציאותי וההלכתי בין מקרים שונים; ה"סתם" דורש טעם, סיבה עקרונית העומדת מאחורי הפסקה הספציפית. ר' ישמעאל מחפש את הפרטים ההלכתיים; ה"סתם" מחפש את העיקרון המנחה.

גם התוצאות העתידיות של שני מסלולי ה"פירוש" הללו שונות. המסלול של ר' ישמעאל יאפשר לכל פוסק להכריע בכל מקרה ספציפי מה מבין האפשרויות המפורטות תואם (או דומה מספיק) לבעיה המונחת לפתחו, ולאור זאת, להכריע מהי ההלכה הנכונה. המסלול של ה"סתם" יאפשר לכל פוסק לבחון את המקרה שלפניו מול העיקרון הרעיוני ולהכריע אם המציאות העכשווית עונה על עיקרון זה או לא.
כשרה (פלאש90)

המשך הדיון מדגים את המסלול שמתווה ה"סתם". רבינא, מאחרוני האמוראים, פוסק: "ועכשיו, שנשפכים בה נהר גוזן ונהר גומרא – אסור (לאכול מן הדגים)". לכאורה, סותרת פסיקתו את זו של אביי, הקודם לו. למעשה, מכוון אותנו ה"סתם" להבין שההפך הוא הנכון: מרגע שאנו יודעים מהו הטעם לפסיקת אביי, על רבינא לבחון את פסיקתו לאור טעם זה; אם הטעם אינו מתקיים במציאות, עליו לשנות את ההלכה. זה בדיוק מה שמודגם כאן: התנאים הפיזיים השתנו והטעם שהנחה את אביי אינו תקף עוד – לכן ההלכה משתנה.

למעשה, טוענת עריכת הסוגיה כאן, רבינא – בפסיקתו ההפוכה – לא רק שאינו סותר את אביי, הוא אפילו ממשיך את דרכו, כיוון שהוא מונחה על פי אותו הטעם.

התלמוד מציג הבדל ברור בין תהליך הפסיקה התנאי ולזה האמוראי. הראשון מציע "משפט קזואיסטי" המבוסס על תצוגה של מקרים שונים; השני מציע ארגון של "תקדימים" באמצעות מציאת עיקרון מאחד ביניהם. שתי הדרכים מאפשרות יצירתיות משפטית והתאמה למציאות משתנה. בשני המקרים לפוסק יש חופש בחירה: ב"מסלול" התנאי הוא צריך לבחור איזה מקרה עבר ניתן לייחס את הבעיה המשפטית הנדונה; ב"מסלול" האמוראי עליו לבחור בעיקרון שיתאים לשלל פסיקות העבר, ועל פיו להכריע במקרה הנדון לפניו. בשני המקרים הבחירה מבוססת על פרשנות, ופרשנות – כידוע – היא עניין של גיאוגרפיה, היסטוריה ותרבות בכלל.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי