בין מורה למורא

אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי: כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא – מהו לאורויי באתריה דרביה? אמר ליה: הכי אמר רב יוסף אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי. רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא  (עירובין סב ע"ב)

תרגום:

אמר לו רב יעקב בר אבא לאביי: (במקרה) כגון "מגילת תענית", שכתובה ומונחת – מהו להורות במקומו של רבו? אמר לו: כך אמר רב יוסף – אפילו (לגבי) ביצה בכותח שאלו ממנו (הלכה) מרב חסדא כל שנות (רבנותו) של רב הונא ולא הורה. רב חסדא הורה (הלכה) בכפרי בשנותיו של רב הונא.לקבל סיפור בירושה (Thinkstock)

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק השישי של מסכת עירובין מציגה מחלוקת לגבי עירוב חצר שאוכלוסייתה מעורבת. לשיטת "תנא קמא" (התנא הראשון, או "סתם המשנה") – אי אפשר לערב חצר שבה מתגורר מישהו שאינו מעוניין בעירוב (יהודי שמסרב לעירוב, מסיבות שונות, או גוי). לדעת ר' אליעזר בן יעקב, רק יהודים יכולים למנוע עירוב באמצעות "סרבנות", ולכן גוי בחצר "אוסר" את העירוב, רק אם יש בה שני יהודים לפחות (שכל אחד מהם עלול "לסרב" ולאסור את העירוב על שכנו).

התלמוד מעיד שדברי ר' אליעזר בן יעקב הם ההלכה הנוהגת. הקטע שיידון כאן מתייחס לעניין זה.

דיון:

אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי –

למעשה, מתחיל הסיפור דור אחד קודם לכן. בראשית שאל אביי את מורהו, רב יוסף: "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב –  מהו להורות במקום רבו?" (עירובין סב ע"ב).

אביי שואל האם מותר לרב להורות הלכה במקום שבו שוכן רבו. הוא מקצין את שאלתו בהעמידו אותה במקרה שבו ההלכה ידועה ומוכרת. דוגמה להלכה כזו הוא מוצא בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, שחכמים מגדירים אותה באופן כללי כ"קב ונקי" – מועטה אך איכותית – ושמואל פסק כבר מזמן שהיא הנוהגת במקרה הנזכר לעיל.

שאלתו מגלה שיש לו (ולרבו) הנחת יסוד שבעיקרון יש איסור לרב להורות הלכה במקום רבו.

רב יוסף משיב לתלמידו תשובה עקיפה, באמצעות סיפור: "אפילו (לגבי) ביצה בכותח שאלו ממנו (הלכה) מרב חסדא כל שנות (רבנותו) של רב הונא ולא הורה" (שם, התרגום שלי).

"כותח" הוא תבלין שהיה נהוג בבבל ומבוסס על חלב חמוץ. האם מותר לבשל ביצה, שהיא לכאורה חלק מגוף העוף וייתכן שהיא "בשרית" בכותח, שהוא לכאורה חלבי? התשובה פשוטה וברורה (כן), ואכן, "ביעתא בכותחא" משמש בתלמוד כביטוי שמשמעו שאלה פשוטה ביותר, שאין ספק בתשובתה.

מה מבקש רב יוסף ללמד את תלמידו אביי באמצעות הסיפור? בקריאה מרפרפת, נדמה שהוא עונה: רב חסדא לא הורה הלכה בשנות רבו, אפילו בשאלות פשוטות מאוד, ולכן, התשובה היא שלילית ופשוטה: אסור.

אך פשטות אינה תכונה תלמודית. תלמיד שואל את רבו אם מותר לתלמיד להורות במקום רבו... קשה להתעלם מן המתח המובנה בסיטואציה כזו: האם התלמיד מתריס? האם נפגע הרב? האם שניהם מבינים שאין כאן "סתם" שאלה הלכתית, אלא גם שיחה אינטימית שבמרכזה יחסיהם שלהם?

בסוגיה הנדונה כאן דן התלמוד באריכות באיסור להורות הלכה בפני (או במקום מושב) רבו. במהלך הסוגיה מתבסס האיסור באמצעות "איומים" שונים, למשל: "כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש... כל המשיב דבר (הלכה) לפני רבו – הולך לשאוֹל בלא ולד (עירובין סג ע"א, התרגום שלי). לעומת זאת, מופיעות בסוגיה שלוש אמירות של רבא, המציירות מהלך אידיאולוגי הפוך: "תלמיד חכמים רואה (סכין שחיטה) לעצמו (ואינו חייב להראותה לרב)... בפניו (של הרב) אסור (לתלמיד להורות הלכה) וחייב מיתה, שלא בפניו – אסור, ואין חייב מיתה... להפריש (מישהו) מאיסור – אפילו בפניו (של הרב) מותר" (שם, התרגום שלי). כל אמירה כזו "מגובה" בסיפור שמחזק אותה ואת מסקנתה, והאיסור מצטמצם והולך. " אביי מצטט את דברי רבו שלו, מילה במילה, ואף מוסיף לכך את ההקדמה "כך אמר רב יוסף". אפשר שאביי מדגים את מחויבותו לרבו שלו בכך שהוא מצטט את דבריו וממשיך את ההלכה שהוא פסק. מחויבות זו היא העומדת ביסוד ההלכה הנדונה כאן – רב המחויב לרבו שלו, לא "יפגום" בכבודו ובמעמדו באמצעות הוראת הלכה במקום שבו הוא הפוסק. מכאן שאביי קיבל את דין רבו ואף הנחיל זאת לתלמידו: לא יורה רב הלכה במקום רבו "

כלומר, מחד גיסא, מצמצמת הסוגיה את האיסור, ומאידך גיסא, היא מדגישה אותו.

בחזרה לסיפור. השם "רב יעקב בר אבא" מופיע כמה פעמים בתלמוד, אך בהקשריו אלה קשה לקשרו עם אביי. לעומת זאת, "רב יעקב בר אבוה" נזכר פעם נוספת בתלמוד, כתלמיד אביי השואל אותו שאלה שניסוחה דומה מאוד לזו שכאן (קידושין לא ע"ב). הקרבה בין הדמויות ברורה, והסיפור כאן "מזמין" אותנו להבין שהוא בנוי כ"אילן יוחסין" בית-מדרשי: הרב (אביי) שאל את רבו (רב יוסף) שאלה על היחס הראוי בין מורה ותלמיד,  ובדור שאחריו – הוא עצמו נשאל שאלה זהה בידי תלמידו (ר' יעקב).

 כגון מגלת תענית דכתיבא ומנחא – מהו לאורויי באתריה דרביה? –

"מגילת תענית" היא מסמך עתיק (מתקופת החשמונאים) ובו רשימת מועדים שבהם אסור להתענות. כדברי רב יעקב, היא "כתובה ומונחת", הטקסט שבה חתום ואינו ניתן לכאורה לחידושים הלכתיים. אם כך, שואל הרב את רבו – האם אותה מותר לרב להורות במקומו של רבו?

בתשובה מצטט אביי את דברי רבו שלו, מילה במילה, ואף מוסיף לכך את ההקדמה "כך אמר רב יוסף". אפשר שאביי מדגים את מחויבותו לרבו שלו בכך שהוא מצטט את דבריו וממשיך את ההלכה שהוא פסק. מחויבות זו היא העומדת ביסוד ההלכה הנדונה כאן – רב המחויב לרבו שלו, לא "יפגום" בכבודו ובמעמדו באמצעות הוראת הלכה במקום שבו הוא הפוסק. מכאן שאביי קיבל את דין רבו ואף הנחיל זאת לתלמידו: לא יורה רב הלכה במקום רבו.

אפשר גם להבין שאביי, בדיוק כמו רב יוסף לפניו, מתחמק מתשובה ישירה: במקום לענות, הוא מספר סיפור – "כך אמר לי רבי שלי". כמו רב יוסף לפניו, גם אביי אינו עונה בישירות לשאלה העוסקת באיסור להורות במקום מושב הרב. כרבו, גם הוא מספר על רב שנמנע מהוראה בכלל, בכל מקום, בשנות רבנות (או חיי) רבו. האם יש מסר בפער הזה? האם התשובה המכלילה יותר מן השאלה מלמדת על כך שהאיסור חמור יותר משחשב התלמיד-הרב? ואולי היא מלמדת דווקא ההפך – שהרב מבקש להתחמק מהשאלה הישירה ומהשלכותיה האישיות כל כך?

 (Thinkstock)

רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא –

כאמור, פשטות אינה תכונה תלמודית, והתלמוד אינו מאפשר לנו לקרוא את רצף השיחות בניחותא. כעת, הוא עצמו מספר לנו על רב חסדא, וזהו סיפור שונה לחלוטין מזה שמסרו הרבנים לתלמידיהם: רב חסדא הורה גם הורה הלכה בשנות רב הונא!

התלמוד אינו מסתפק בכך, ובשורה הבאה מספר לנו עוד: "רב המנונא הורה (הלכה) בחרתא דארגז בשנות רב חסדא" (עירובין סג ע"א, התרגום שלי). כמו רב חסדא, כך גם תלמידו – רב המנונא – הורה הלכה בשנות רבו.

שתי תמונות "משפחתיות" מציע לנו הסיפור – רב חסדא ורב המנונא בצד אחד, רב יוסף, אביי ור' יעקב בר אבא/אבוה בצד השני. שתי "שושלות" בית מדרשיות שונות, בעלות מכנה משותף: בשתיהן הצליחו ה"הורים" להוריש ל"צאצאיהם" דנ"א למדני, רבני ואנושי, שהמשיך לדורות הבאים. תלמיד ש"קיבל" בירושה סיפור יעביר אותו הלאה לתלמידו; רב שהורה בשנות רבו יזכה שתלמידו יורה בשנותיו.