הדם מחפש פרצה

לפעמים אני צריכה לפוצץ את החבית

 

לדמם מבין פחדיי

 

לשכלל את העווית

 

לפעמים אני צריכה לפוצץ את החבית

 

להשחיר קבין אוקיינוס

 

ולבעור.

 

לפעמים אני צריכה לכשף גיהינום

 

להתאבל על שהיה

 

להתפתל על שישנו

 

לפעמים אני צריכה לכשף גיהינום

 

לנעוץ פגיון כדי להשמיע

 

אנחה.

 

לפעמים אני צריכה לבכות עולם כי אין לי אבא

 

לפעמים אני צריכה לבכות עולם כי אמי הלכה

 

לפעמים אין בעולם די מקום לכאב ולזעם והדם מחפש פרצה.

 

(מתוך "חרא חרס (אני צריכה לבכות עולם) - שיר קינה"/ נעם פרתום)

 

מבחינתי, שירה היא פרצה בגדר הנורמות החברתיות המקובלות. בקע שסודק - כמין שבר סורי-אפריקני עמוק - את מה שמכונה "הסדר הטוב". השירה פועלת כמו חומצת כשפים ופוערת חור, תהום או מחילת ארנב לאורך כל מה שנחשב תרבותי, קונבנציונלי, נכון, בורגני, אתי, הגיוני, שגרתי ולגיטימי, ומאפשרת לך להטיל ספק במדע, בפילוסופיה ובכל שאר העקרונות שעל בסיסם מתנהלת הציוויליזציה האנושית. באופן זה השירה מעבירה אותך בחורבה - הן ככותב והן כקורא - לצד השני, בבטחה. הצד השני הזה - הצד האפל של הירח - הוא כל היסודות הכאוטיים, ההיוליים, הכאובים והפרועים שמרכיבים את נפש האדם, את חיינו ואת חידת קיומנו באופן כללי, והשירה היא כעין מנהרה מתווכת או כעין רפסודה בלב ים גועש המאפשרת מגע עם הכוחות הקמאיים האלה של הנשמה, היקום, הטבע ומחזור החיים, מבלי שתיכווה או תינזק. 

היינו, השירה היא פתח מילוט שדרכו - ובאמצעות כלי השיט והריחוף שהן המלים והחיבורים הקסומים והמסתוריים שביניהן - אתה עובר מסע. ובתום המסע הזה, בתום החוויה של כתיבת ו/או קריאת השיר, אתה מגלה לרוב שאתה נבון ועשיר לאין שיעור מכפי שהיית – מפוצץ בידע חושי-רגשי עז ומזוקק על מכמני העולם והחיים - ובעיקר נדמה לך שאתה רואה. השירה עוזרת לך לראות פי כמה וכמה יותר טוב - הרחק ולעומק - אל תוך הווייתם הרוטטת של הדברים והרגשות.

אם שירה היא פרצה, אזי שהמשורר הוא מין פורץ מנעולים חברתי. תפקידו לנתץ טאבואים, לפרק חומות אידיאולוגיה בצורות, לפצח כספות של קונצנזוסים, הון תרבותי וידע כוח ולהפוך על פיו את כל מה שטריוויאלי וברור מאליו לכאורה. על המשורר מוטל להשמיע את קולו של מי שלא נשמע ולא מצליח לבוא לידי ביטוי; להגיד חזק, צלול ובהיר את מה שמתקשה להתנסח ושלא צף אל פני השטח.

אנחנו חיים בתרבות אינסטנט, בעידן השגר ושכח, בעולם של הקלקות עכבר וריפרשים זריזים ואינסופיים ביד קלה על ההדק ומבלי משים. בחברת סיפוקים מידיים תקתקנית, תזזיתית וקפריזית כזו האחריות שנחה על כתפיו של המשורר היא לעשות דווקא ההפך - להשתהות, לקונן, להתעכב, להאט את מבטו, לבכות על חלב שנשפך. את הרגשות האלה ניסיתי לבטא בשירי "'שירת הפוסטינור" - שיר שנכתב בתוך מסורת ספרותית ענפה, שבו אני מתכתבת עם מורשת של שירה נשית, ספציפית על הרצף הזה של אובדנם של חיים פוטנציאליים שהיו יכולים לצמוח בקרבך וברחמך. בשירה המפורסם והנהדר "עקרה", הידוע יותר בגרסתו המולחנת המכונה "אורי", מבכה רחל המשוררת את היותה עקרה. את כמיהתה לילד היא מביעה בצמד השורות האלמותיות "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון". בשיר המופלא "אבשלום" מקוננת יונה וולך על בנה אבשלום שגירדה מרחמה. היא "בונה את אפשרויות הרגשתה" בנוגע להפלה שעברה, ותוהה "לאן תישא הרוח" את אבשלום - תינוקה שלא נולד. ב"שירת הפוסטינור" אני משוחחת עם רחל ועם וולך ומבכה את חוסר האפשרות לבכות ולקונן בעידננו - עידן הנקסט, הזבנג וגמרנו, היאללה ביי, עידן שקורא - כמאמר הג'ינגל הדפקטיבי לגלולת היום שאחרי לא לחפור אלא להמשיך הלאה, לזפזפ, לזרום, לחתוך, וכך לעמעם ולטשטש כל שביב של כאב ומועקה אפשריים, תוך דיכוי של חשיבה עצמאית והתנערות מלקיחת אחריות והתמודדות ממשית עם השלכות מעשייך.

 

אני בונה את אפשרויות הרגשתי -

 

מה אם יהיה לנו ילד קטן, שחור תלתלים ונבון

 

עם עיני אינסוף שלך ואף כפתור שלי

 

הוי בני,

 

אך איני יכולה לגמור עליך את ההלל קטנצ'יק, לא עכשיו,

 

ולאן תישאך הרוח אני שואלת את עצמי

 

לאן

 

וכובשת בקרבי.

 

די נונו, די, היום כבר לא צריך לחפור -

 

היום זה עידן שירת הפוסטינור.

 

(מתוך "שירת הפוסטינור"/ נעם פרתום)

 

באופן כללי אני חושבת שאפשר לומר שהמשורר הוא מין דובי לא-לא מתוך תחושת הכרח שכזה. עליו תמיד להאיר בזרקור שירתו את הכתמים העיוורים והאמיתות המוחשכות שהחברה מסתירה ומשכיחה מאתנו. כך יוצא שהמשורר נאלץ להתמקם לא אחת בעמדות "אנטי" בעייתיות מבחינה פוליטית מתוך תחושת מחויבות לאתיקה הפואטית, שכן "משוררות" גם היא סוג של עמדה מוסרית בעולם. 

במחאה החברתית של הקיץ שעבר, למשל, מצאתי את עצמי ניצבת מנגד להתרחשות כשאני נתונה בהרגשת רתיעה פנימית מורכבת. אמנם אני נפש חופשייה ושמאלנית למכביר, אמנם כמעט כל חברי התל-אביבים נרתמו למחאה ואף פעלו כדמויות מפתח בתוכה, ואמנם גם אני הזדהיתי עם ערכי המהפכה, השיח החדש והצדק החברתי והיה לי ברור כשמש שהמחאה הזאת צודקת, ועם זאת הרגשתי שתפקידי כמשוררת הוא לא ליהפך למגויסת ולרתום את שירתי לעגלת המחאה אלא לשמר את זהותי האישית, המובחנת, הסובייקטיבית והאינדיבידואלית בתוך המסה הקריטית השמאל-תל-אביבית והרדיקלית שהקיפה אותי. את רגשותיי בנידון הבעתי ב"יומן שירי" - מעין פואמה רב-רובדית, ארוכה ומסועפת שכתבתי במהלך המאבק החברתי - העונה לשם "שבלול המהפכה":

 

השפה בחוץ כלכך חזקה: ה

 

עם דורש צדק חברתי! הרפ

 

תנים דורשים חלב ישראלי! האבו

 

ת דורשים שוויון הורררי הסטודנ

 

טים דורשים חינוך ציבורררייי הגימלאים! דורשים!

 

להזדקן בכ-בווווד קשי היום דווורררשים שיהיה במה לע

 

בוד טייקוני ההונדל"ן דורשים - כססססףףף! ביבי דורש להמ

 

שיך ליות אפססססס! הפרולטרים! דורשים! ל-הת-

 

א-גדדדדדד! אמאשלי דורשת! להמשיך לנד-

 

נדדדד! הרופאים דורשים להו-סיף תקקק-

 

נים ו-מי-יד! הפסיכולוגים דורשים! טיפולנפשי לכלא-

 

חד! מעמד הביניים דו-רש דיורברהשגההההה העם דו

 

רש-בכל-פה: ל-הח-ליף הנ-ה-גההה!

 

השפה! ב! חוץ! כל! כך! דור! ש! ניייייייתתת

 

תתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

 

שאין לי מושג מי א

 

ני

 

(מתוך "שבלול המהפכה – יומן שירי"/ נעם פרתום)

 

אני סבורה שמעבר לכל, משימתו הראשונה במעלה של המשורר היא להיות נאמן לעצמו תמיד ובחירוף נפש - כמו גם לחושים ולאינסטינקטים הפואטיים שלו, בתקווה שהם יהוו עבורו מעין אורים ותומים, מצפן דרכים ומורה נבוכים ויורו לו כיצד לנהוג בכל סיטואציה. ואולי בעצם אמירה זו הצלחתי לחדד ולדייק את תפקידו הבסיסי ביותר של המשורר: להיות דובר אמת תמיד ובכל מחיר. 

השירים המובאים כאן הם מתוך ספר שיריה הראשון של נעם פרתום "להבעיר את המים באש" שיראה אור באוגוסט 2012, בהוצאת "חרגול- עם עובד"

Model.Data.ShopItem : 0 8