לבד מול העברית

רציתי שאבי יהיה

רָצִיתִי שֶׁאָבִי יִהְיֶה טַיָּס

קְרָב, גִּבּוֹר צָבָא גִּדֵּם,

אַסְטְרוֹנָאוּט נַעֲרָץ, שׁוֹטֵר.

רָצִיתִי שֶׁאָבִי יִהְיֶה מְהַנְדֵּס,

רוֹפֵא כִירוּרְג, שׁוֹפֵט עֶלְיוֹן,

כַּנָּר, סוֹפֵר רוּסִי, מְשׁוֹרֵר.

אֲבָל כָּל יָמָיו אֲבִי נִשְׁאָר נֶהָג,

בְּחֻלְצוֹתָיו הַתְּכֻלּוֹת, הַחִוְּרוֹת

כִּנְסִיעָה אֲרֻכָּה. שָׂנֵאתִי

אֶת קוֹלוֹ הַכָּבֵה, אֶת הַהֵד הַנִקְלָשׁ

שֶׁל יוֹמוֹ הַשָׁמוּם, הַקָּשֶׁה.

מַה יָּדַעְתִּי עַל פַּרְנָסָה, עַל חֲלוֹמוֹת,

עַל אֲנִיצֵי חִבּוּק  מְחֻסְפָּס,

עַל אוֹתָם צְלִילֵי בָּס גַּסִּים שֶׁטִּפְּסוּ

מִתֵּבַת הַתְּהוּדָה שֶׁל הָאַהֲבָה.

מתוך "על קצה המותר"

צחוק ובכי

בראשית ינקתי מאמי את השפה הצרפתית. אמי עלתה לארץ ממרוקו בגיל מאוחר יחסית, 25. היא לא ידעה אי אפשר לטעות בלשון האמת. דותן (צילום: מוטי קיקיון) עברית, אלא את זו הבסיסית שלמדה באולפן. היא לא הכירה את השפה היטב, לפחות לא די בשביל קריאת ספרים בעברית. היא קראה ועודנה קוראת רק בשפה הצרפתית. אבי, עולה ותיק יותר, גם הוא ממרוקו, שוחח איתה ביומיום בצרפתית. גם ממנו לא ינקתי את הלשון העברית. אבי לא היה לי למורה, גם לא בר שיח. בשל אילוצי פרנסה הוא עשה את הימים מחוץ לבית ולא הקדיש לי תשומת לב, למשל, בהכנת שיעורים. דרכי אבי היו גסות ושפתו גסה, מנוגדות ללבו הרך, מה שהרחיק בינינו תקופה ארוכה. את השפה העברית, את מכמני הלשון, נאלצתי לרדות בעצמי.

אני זוכר את אמי אוחזת בידי בעוד אנו מטפסים בגרם מדרגות אוטובוס של איזה קו פנימי באילת, ואת הנהג, שחרחר ומשופם, חבר של אבי לעבודה, שואל בחיוך לשלומי. הייתי בן שלוש, לא ידעתי מילה בעברית. אמי השיבה לו, תוך שהיא מתרגמת לי את שאלתו לצרפתית. הוא צחק. אני זוכר את צחוקו, את תחושת חוסר האונים שנבעה מאותה אי הבנה שהולידה את הצחוק, את התלות המוחלטת באמי, את ריח עשן הסיגריות החריף שהדיף הנהג, ואת החיוך הלבן, צחור השיניים, המרחף בחלל, מנסה לקנות אותי מתחת לשפם.

ואז באו הייסורים בגן, הצקות הילדים והמכות, והבכי שהוליד את התביעה מהוריי להפסיק עם הצרפתית לאלתר. ואת הפלא הגדול של אותיות האל"ף-בי"ת שצוירו בטוש שחור על דף בריסטול חום שקנה אבי, בבוקרו של יום שבת חורפי אחד. מעמד הר סיני שלי.
 

לבד וביחד

למדתי שאפשר ללמוד גם לבד. אם בהישג ידך ארמון חינמי כמו ספרייה ציבורית, ונשים ופילגשים שאתה יכול לרכוש בסטימצקי בדמי כיס ומכוח אהבתה ונדיבותה של אמך.

ואם אתה אובססיבי – מה טוב. יש זמן למכביר לבזבז בעיירה הדרומית, השוממת תרבותית. אני זוכר את ההליכות השמחות, מלאות הציפייה, אל הספרייה הציבורית באילת. את החיטוט במדפים של סופרים שאת ספריהם אהבתי, את קסם הגילוי של סופר חדש כלשהו, ואת מסע הקריאה של ספריו, כל מה שמצאתי על המדף. הייתי מאוהב, קראתי הכול.

עדיין אני נוהג כך עם משוררים וסופרים יקרים ללבי. למזלי, הזמן צמצם אותם למתי מעט. אהובים עליי אלו שיכולים לכשף אותי בשפתם, והם חמושים באותה לשון מיוחדת, מכונפת יופי, אותה לשון שאי אפשר לטעות בה – לשון האמת.

  " שירה יכולה לכשף אותי גם מבלי שאבין מילה. עוד לפני המשמעות, המוזיקה נוכחת, גם בשתיקתה, מקדמת את פני השיר, רוקמת משמעות גלויה או נסתרת, לוכדת ברזיה את המאזין. המוזיקה של השיר חכמה מהמשורר. היא זו שאוחזת ביד הכותבת ומכוונת אותה אל איזו אמת גלויה, או חבויה ונסתרת, שלפעמים לא חשבת להציף במילים "

כישוף ואוטיזם

עוד לפני המשמעות, ולפני השאלה בדבר היותן של המילים מייצגות את העולם הממשי ומכוח איזה תוקף (למה שולחן הוא שולחן? עדיין פלא בעיניי), יש כישוף. לא פעם מצאתי עצמי כילד נהנה להגות מילים מסוימות, הכומסות משהו פתייני בצליל שלהן ומזמינות את הגייתן, את החזרה עליהן שוב ושוב, כמו לחש כישוף. כשבגרתי שאלתי חברה שלי, שלמדה פסיכולוגיה קלינית, אם היא מכירה הסבר לתופעה הזו, אם מדובר בתופעה ידועה של צאצאי עולים חדשים, המנסים לחוש את מכמניה של השפה. תשובתה היתה שיש במעשה החזרה, כמו בכל מעשה חזרה מוגזם אחר, סוג של אוטיזם. כמו שאוטיסט חוזר על תנועה מסוימת שוב ושוב כדי להירגע או להתנחם או להימלט מהעולם המאיים אל עומק הבועה הפנימית שלו, כך גם הגייה חוזרת של מילה או צירוף מילים יש בכוחה להרגיע, לטוות סביבך סוג של בועה.

אבל הכישוף האמיתי, המפגש הראשון שלי עם קסם השירה, היה באמצעות חבר לכיתה. קראו לו נועם. הוריו ערכו את השבועון המקומי באילת "ערב ערב". גרנו קרוב זה לזה – מה שהוליד חברות קרובה. נועם היה הראשון ששמעתי מצטט שירה בהגייה מושלמת, כמו פורט מיומן על גיטרה. לפעמים הוא עשה את זה כך סתם, כדי להרשים את הנוכחים, במיוחד את הבנות, ולפעמים, כך נדמה לי, מתוך התגלות, רגש גואה שאפשר היה ללכוד אותו, לתת לו ביטוי, רק בשירה. לא תמיד הבנתי את השירים, אבל כושר הדקלום, הקצב, המוזיקה וההילה הרגשית (שלו או שלי?) שאפפה כל מילה כישפו אותי.

אמת וכזב

שירה יכולה לכשף אותי גם מבלי שאבין מילה. עוד לפני המשמעות, המוזיקה נוכחת, גם בשתיקתה, מקדמת את פני השיר, רוקמת משמעות גלויה או נסתרת, לוכדת ברזיה את המאזין. המוזיקה של השיר חכמה מהמשורר. היא זו שאוחזת ביד הכותבת ומכוונת אותה אל איזו אמת גלויה, או חבויה ונסתרת, שלפעמים לא חשבת להציף במילים.

הנה אני מוצא עצמי מכריז הכרזות אבידניות: אם שיר לא מכשף אותי, אז הוא לא שיר טוב. בניגוד, אולי, לפרוזה, שהמתח הסיפורי בה יכול לכסות על היעדר הכישוף הלשוני, לחפות עליו, הכישוף הלשוני בשירה הוא חלק בלתי נפרד מהתוכן, הוא המהות עצמה.  

עניין הכישוף הוא עניין חמקמק, ולא פעם מעורר שאלות בדבר תפקידה וחשיבותה של השירה לחיי היומיום ולחיי המשורר בפרט. לא בכדי אחד מנושאי הכתיבה הדומיננטיים של משוררים, אחד הנושאים האהובים עליהם ביותר, הוא השירה עצמה. השירה היא אמצעי לומר משהו, לדבר אל העולם, אבל לפעמים היא תכלית בפני עצמה. לפעמים היא מכזיבה במוגבלותה, באי יכולתה לדייק, ואף על פי כן נדמה שהיא האמת המוחלטת.


.

השירה משפיעה על העולם

אִשְׁתִּי הִצְמִיחָה מַקּוֹר.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה בִּגְלַל הַשִּׁירָה.

מִשּׁוּם שֶׁהִגְזַמְתִּי קְצָת

עִם הַדִּמּוּי שֶׁל הַצִּפּוֹר. הִנֵּה,

אָמַרְתִּי לָהּ, הַשִּׁירָה מַשְׁפִּיעָה עַל הָעוֹלָם.

אֵיךְ שֶׁהִיא נֶעֶלְבָה. הִיא לֹא אָמְרָה

בְּמִלִּים, אֲבָל הַנִּיעַ הָעַצְבָּנִי שֶׁל הַצַּוָּאר

וְהַדְּרִיכוּת הַקְּפִיצִית בָּרַגְלַיִם

הִסְגִּירוּ הַכֹּל. לֹא עָזַר

שֶׁטָּרַחְתִּי לִקְצֹץ סָלָט, לְטַגֵּן חֲבִיתוֹת.

בָּרֶגַע שֶׁפָּתַחְתִּי חַלּוֹן

פָּרְשָׂה שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת.

מתוך "אחר כך אני מוחק"

 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי