הציבוריות הישראלית מציגה את עצמה כצמאה לשיח אמיתי ופורה. היא מניחה שהציבור מסוגל להעלות עניין חשוב לדיון וגם לקבוע בו עמדה כלשהי. אבל מהו באמת כוחו של הציבור? האם הוא מסוגל לשנות משהו?
ברצוני לדון בשלב בסיסי יותר: היכן עשוי להתנהל שיח ציבורי אמיתי? התקשורת המסורתית משוחחת עם עצמה ועם מוזמניה, ולאזרח הקטן והעסוק אין סיכוי רב להשמיע את עמדתו. בשנים האחרונות, עם פיתוחו המהיר של האינטרנט, נוצרה הזדמנות חדשה לשיח ציבורי, במיוחד בפורומים, בבלוגים ובטוקבקים. בערוצים אלה יכול כל אזרח לכתוב את דעתו בקלות ובזמינות רבה, וכך אכן נעשה.
הבלוג שכתבתי באתר בית אבי חי, שעסק בחוויות הטירונות שלי, הניב כמה תגובות, חלקן מגולשים לא חרדים שכתיבתי היתה עבורם הזדמנות להכיר עולם מעט שונה - הזדמנות נדירה בישראל שלנו, שבה רבים מכירים רק את המוכר להם. ברובן המוחלט, התגובות האלה היו כנות, מתעניינות, וגם קצת יותר מדי מפרגנות. הרגשתי כמכניס אורחים, שבאים, קוראים ומשתדלים לא להפריע יותר מדי. גלשתי באתר לעתים קרובות כדי לראות תגובות ולהתייחס אליהן, אך פעמים רבות מדי התאכזבתי. נראה כי הקוראים היססו להגיב.
" גם אם בעת קריאת הכתבה יטריח הגולש את עצמו לשחרר חרצובות מקלדתו לעבר הכותב, והוא יעשה זאת בפחות נימוס מאשר היה עושה אם נמצא מולו, ייתכן שהוא יהרהר בדברים כשיעלה על משכבו בלילות. "
לעומת זאת, כתבה אחת שפורסמה לפני שנה במגזין 'ארץ אחרת' ולאחר מכן במדור הדעות של ynet עוררה תגובות רבות. הכתבה עסקה בקורותיי ברמת בית שמש וביחסיי עם הקהילה החרדית שם, כקהילת המוצא שלי. הגולשים הלא חרדים נחלקו בין המתעניינים, הטופחים על השכם בדרך כלל, נוסח "אז לא כל החרדים רעים"; לבין אלה הדוחים מראש ירידה לדקויות פנים קהילתיות, שהטיחו בדרך כלל "ומה עם שירות צבאי", ו"כולכם אותו הדבר".
לפחות הם יחשבו על זה
ההבדל הגדול בין שני סוגי המגיבים הוא הרצון להכיר: הראשונים משדרים התעניינות ובעיקר רצון לאופטימיות באשר לעתידנו המשותף; האחרונים משדרים בוטות, חוסר עניין, ניכור ופסילה מראש על סמך סטריאוטיפים. ספק עד כמה תרמה הרשימה להבנת העולם החרדי. גם אם כן, הדבר לא בא לידי ביטוי בתגובות. אולי הציבור עוד לא בשל לשיח, ובכל אופן לא לשיח שהוא מעבר להטחת דעות קדומות במקרה הרע או לחיוך נחמד במקרה הטוב.
אלא שכדרכי בשיח ממשי, גם בשיח האינטרנטי אני מנסה להתעלם מהתגובה הראשונית. לעתים רחוקות מאוד, אם בכלל, מסיים אדם שיחה כלשהי בהודאה מוחלטת בצדקת בן שיחו, ולמרות זאת יש לא מעט שיחות שתורמות לעמדות המשתתפים ומחכימות אותם.
דומני שזאת תקוותו של השיח האינטרנטי. גם אם בעת קריאת הכתבה יטריח הגולש את עצמו לשחרר חרצובות מקלדתו לעבר הכותב, והוא יעשה זאת בפחות נימוס מאשר היה עושה אם נמצא מולו, ייתכן שהוא יהרהר בדברים כשיעלה על משכבו בלילות. בסופו של דבר, נכיר איש את רעהו טוב יותר. וזה בהחלט עדיף על המצב השורר היום בחלק גדול מדי של המרחב הציבורי שלנו.
