לא טוהר ולא הדר

היו זמנים שבהם היו הטומאה והטוהרה בכל מקום. מחזוריות של טומאה וטוהרה זרמה בעורקי החיים והקהילה. עד שיום אחד הם נעלמו, והותירו אותנו במציאות אפרורית. אלי ויסברט - עליות - פרשת תזריע

ראשון
כיתה ה' או ו'. שיעור ראשון בגיאוגרפיה. המורה מלהגת ברקע, אבל אני שקוע, מוקסם, בספר הלימוד החדש על הודו, ארץ רחוקה ומסתורית. את דמיוני לוכד הפרק העוסק בקָסטות, המעמדות: הברהאמינים, כוהני הדת הנישאים, בראש הרשימה, ובתחתית החבית צללי רפאים חמקמקים, היישר מתוך פסוקי ויקרא, בני כת הטמאים - אסורים במגע, מרוחקים, מנודים.
לא האמנתי שעוד יש כאלה.

שני
כוונותינו טהורות, המים שלנו טהורים (או לפחות מטוהרים), אנחנו אנשים טהורים שמתחברים למקום הטהור שלנו בפסטיבלי טוהרה. האהבות שלנו טהורות כמו שרק אהבות דוברות ספרדית יכולות להיות.

והטומאה? מה עם הטומאה? האם יש עוד דבר כזה, טומאה?

שלישי
היו זמנים, כך מספרים לנו, שבהם היו הטומאה והטוהרה בכל מקום. מחזוריות של טומאה וטוהרה זרמה בעורקי החיים והקהילה. טומאת המת, טוהרת היולדת, טומאת המצורע, טוהרת עולי הרגל. מבעד למשקפי הפלא המטאפיזיים נגלה עולם שלם וחיוני בקשת צבעים של טומאה וטוהרה.

הטומאה היתה מתפרצת מתוך קצות החיים - ברגעי המוות וההולדה, בהתחדשות הרחם, במגע עם המאוסות שבחיות ועם הקדושים שבספרים. וכנגדה היו המים - קדמוניים, סבלניים, עוטפים בטוהרה אין קץ.

רביעי
ויום אחד היא נעלמה. טומאת המת, החמורה מכל טומאה, נמוגה אל תוך שגרת החולין. חלק בלתי נפרד ממציאות החיים. בהעדר כלים לטוהרה היינו כולנו לטמאי מתים. כולנו נוגענו במוות, פסקו החכמים, ומזור אין. האם היתה זו הגלות? האם היה זה החורבן? ואולי החשש מהאפשרויות הגלומות ברעיון הטוהרה, מהאפשרות להיות טהורים, נכונים להעפיל אל הפסגות הממתינות לשכמותנו?

חמישי
דווקא בחיי המין נותרה הטומאה במלוא עוזה. ללא פשרות. ללא הכלה. את מצוקת טומאת המת השליכה היהדות אל ימות המשיח, אשר יבוא ויטהר. טומאת הלידה והנידה, לעומת זאת, הטומאות הנשיות, שזורות עד לעומק שורשי הקיום ההלכתי. כאילו העונג, הברכה, הזיווג, הזרע, ההתחדשות - דווקא בהם דבקה טומאת נצח שהדעת אינה סובלת.

שישי
האין הטהור והטמא אומרים דבר אחד? זה אומר, "רחקו ממני - אני מבקש לעוף גבוה, להתרחק מכתמי האור והצל של החיים וקצם, להתמסר לנשגב. רחקו ממני"; וזה אומר, "רחקו ממני, פגשתי בחיים עצמם, ברגעי ראשית וסוף, הייתי, נגעתי, נשמתי נצרבה. אני מבקש להכיל, להניח לדברים לשקוע, רחקו ממני".

שביעי
המנעד הופר. האיזון אבד, מציאות ללא טומאה היא מציאות שאין בה טוהרה. עומק התהומות מלמד על גובהם של ההרים, ובאין אלה - אין אלה. דחיקת הטומאה מבטלת את תנועת המטוטלת של הרוח. מסרסת רצונות ותחושות. ממצעת את הקיום למרחב בינוני ואפור שבו אין טומאה, אבל גם טוהרה גדולה אין בו.

מפטיר
טמא? אז טמא. עד הסוף. ואז טוהרה.
יש בזה משהו.
 


Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי