שוק ההפתעות

ממציאה סיבות. קרני אלדד

השוק הוא מקום בלתי עציב. איך אפשר להיות עצובים כשמישהו צועק "עמק עמק עמק" למרות שהוא לא מוכר גבינה אלא בננות? איך אפשר להסתיר חיוך כשמישהו צועק "אננס! דבש! דבש!" ומוכר בכלל מלון? איך אפשר שלא להתפקע מצחוק כשרואים את זה שצועק "תמר מתוק!" מעל דוכן העגבניות שלו?

אבל השוק יכול לשמש לעוד מטרה: קניות. אני מתחילה את הסיבוב בשוק העיראקי. יניב משמאל עושה לי 12% הנחה משום מה, וזאת עובדה שידועה לכל עובדיו. מולו – דוד יוסף של הפלפלים צועק "ארבע וחצי - עכשיו ירד!". "דוד יוסף, כמה היה קודם?" "טוב נו, קחי בשלוש שמונים", הוא אומר בשקט.

"הבצל סגול, הבטטה בזול", ואז כל היעני בלאדי, והחמוד עם המשקפיים הצבעוניים שמתעקש לתת לי ירקות בחינם ואחר כך צועק אחרי "נישאר בקשר טלפוני!". וכבר העגלה כבדה והלב שמח. רחמים עובד עם העיניים, והכי זול אצלו. תמלאו שק עם דלעת, תפוחי אדמה, כרוב וקלמנטינות, והוא יעיף מבט ויגיד בלי למצמץ – חמש שבעים.

עולים. מצד שמאל עומד ההוא שצועק על הסחורה שלו "למה ככה בזול?" ותמיד גורם לי לחייך. הוא וריח הפיתות הטריות. ריח של שמחה פשוטה. נכנסת לאתי שמתעצבנת שכבר התחלתי את הקניות ולא באתי ישר אליה כמו שהיא תמיד אומרת לי. היא תזכיר לי שהבן של גיסתה מנגן באורגנית באירועים ואנחנו חייבים להיפגש ולהופיע ביחד. חייבים – חייבים.

חוזרים לשוק הפתוח, עד הסוף, אחרי האשה שצועקת "בורקס חם! בורקס חם! רק עשרים וארבעה שקלים!" בקול כל כך חזק ובמשך כל כך הרבה שעות, עד שהיא גורמת לי לקנאה עזה. מה לא הייתי נותנת כדי לקבל חצי מהדציבלים של המוכרת היחידה בשוק שמדברת עברית תיקנית ומורתית. שמאלה, לאגריפס, לרוגלך ממרציפן. קוקוס בשבילי, שוקולד לבעל - בשביל השלום בית.

אם במקרה אנחנו רעבות לבשר אפשר לרדת עד חיים פירו, אבל רק אם אנחנו לבושות נורא. כי אם חלילה השקענו בלבוש – הסטייק בפיתה יעלה פי ארבעה. במקרה דנן יש ללכת ישר לסימה ולהתענג על הפרגיות הפליליות שלהם.

בדרך לאוטו. עייפה, שבעה ומחויכת אחרי שמוכר דגים הציע לי נישואין, אני עוברת ליד איטליז האחים מגזימוף ומדמיינת שיחה: "שלום, אפשר לקבל קילו כרעיים וחצי קילו בשר טחון?" "חמשת אלפים שש מאות כרעיים ושבע מאות קילו בשר טחון! הגזמת לגמרי גיברת!"

יאללה. הביתה. צריך לעשות שבת. 

**
קרני אלדד היא מוסיקאית וזמרת
לתגובות: editor@bac.org.il