פרשנות אישית למסכת גיטין דפים כג – כט

 בשלמא חרש, שוטה וקטן - דלאו בני דיעה נינהו, נכרי - נמי דלאו בר היתירא הוא, אלא סומא אמאי לא? אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף: היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי בטביעות עינא דקלא! אלא א"ר יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא מצי למימר.(גיטין כג ע"א)

תרגום ופירוש:

(מתיישב) בשלום (מדוע) חרש, שוטה וקטן (פסולים במשנה מלהיות שליחים להעברת גט ממקום למקום) – כיוון שאינם בני דעה; נכרי – גם שאינו בר היתר (רש"י מסביר זאת בכך שדיני הקידושין והגירושין היהודיים אינם חלים על הגויים ולכן הם אינם יכולים לקחת חלק במהלכם, גם לא כשליחים) אבל עיוור מדוע לא (כשר להיות שליח לגט)?

אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו.

מתקיף (את האמירה הזו) רב יוסף: כיצד עיוור מותר באשתו? כיצד בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא (שיש להם לעיוורים) 'טביעת עין' של קול, כך גם כאן – יש (לשליח העיוור) 'טביעת עין' של קול! אלא (מדוע בכל זאת עיוורים פסולים?) אמר רב יוסף: כאן (במשנה) בחוץ לארץ אנו עוסקים (כיוון שבחוץ לארץ) צריך לומר (השליח): "בפניי נכתב ובפניי נחתם", ואינו יכול (העיוור) לומר כך. 

***

הפרק השני של מסכת גיטין במשנה עוסק בענייני כתיבת הגט והעברתו ממקום מושב הבעל המגרש למקום מושבה של אשתו המגורשת, על ידי שליחים. משניות ה-ו בפרק זה עוסקות בכשרותם של אנשים מסויימים להיות שליחים להעברת הגט. המשנה פוסלת מן השליחות את החרשים, השוטים (פגועי הנפש), הקטנים (מי שטרם מלאו להם 13), העיוורים והגויים. התלמוד מסכים עם קביעה זו ואף מציע טעם לפסילת החרשים, השוטים, הקטנים והנוכרים, אבל מקשה על הכללת העיוורים בתוכה. רב ששת ורב יוסף מציעים תשובות שונות לקושיה זו.

***

בדיון הקצרצר שבחרתי הפעם נחשף פן מעניין של היחסים בין המשנה והתלמוד. המשנה, כדרכה, מגדירה הגדרות ותוחמת תחומים. התלמוד, כדרכו, בוחן את הגדֵרות ומסמן בהן פרצות. לעתים סימון הפרצה יהווה בסיס להפלת הגדר כולה ולעתים ישמש כלי לתיקונה ולחיזוקה.

רב ששת ורב יוסף הם אלה שמתמודדים כאן עם הפרצה שזוהתה בגדר המשנה. שניהם חכמים בבליים (רב ששת מן הדור השני או השלישי לאמוראי בבל ורב יוסף מן הדור השלישי) ושניהם עיוורים.

אני מזדהה עם הדרמה המתחוללת כאן. כאישה שלומדת תלמוד חוויתי אותה פעמים רבות: לא אחת נעלבתי עד עמקי נשמתי ממה שאומר עלי התלמוד וממה שמונעים ממני כתבי היסוד של דתי ותרבותי. חלק גדול ממי שאני היום עוצב בידי אוסף המפגשים שלי עם מה שקראתי בתלמוד על נשים. במשך השנים למדתי לזהות מה מכעיס אותי, מה מעליב, מה גורם לי אושר ומה מצחיק אותי. למדתי גם להשתדל להשתמש במגוון הרגשות העומדים לרשותי ולא לחזור תמיד לדפוס התגובה הראשוני שלי.

רב ששת ורב יוסף מציעים לי, הלומדת, שתי שיטות להתמודדות עם טקסט קאנוני ומחייב העלול לפגוע:

אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו – רב ששת טוען שהמשנה אוסרת על עיוורים להיות שליחים כיוון שלדעתה הם אינם יודעים מי מוסר את הגט ומי מקבלו (אולי יש בדבריו רמז לדברי התלמוד על החרשים והקטנים: "דלאו בני דיעה נינהו"). אני בוחרת לקרוא את דברי רב ששת כאילו נאמרו בנימה צינית, מתוך עלבון מדברי המשנה ולגלוג על ההנחה הגלומה בה שעיוורים, כמוהו, אבודים בעולם. אני קוראת בדברי רב ששת כעס על החברה שבה חי, על הקהילה המתייחסת אליו כאל אדם חסר ופגוע. הוא מדגיש את גדרותיה של המשנה ומגביה אותם, ובכך הוא מנכיח את ההפרדה הכואבת בין עיוורים לרואים. במקום אחר (בבלי ברכות נח ע"א) מסופר לנו כיצד רב ששת מלמד לקח אדם שחושב כי העיוור אינו מודע לעולם ואינו יכול להתמצא בו. לפי אחת הגירסאות של הסיפור, נתן רב ששת את עיניו במלגלג והפך אותו לגל של עצמות. העיניים העיוורות של רב ששת הפכו לכלי בעל כוח, כלי משחית, בעקבות העלבון והכעס.

צילום אילוסטרציה: פלאש 90

מתקיף לה רב יוסף: היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי בטביעות עינא דקלא!– רב יוסף אינו מקבל את דבריו של רב ששת. לדעתו המשנה אינה עיוורת לכישוריהם של העיוורים והיא מודעת לכך שחוש השמיעה משמש להם כלי אמין להתמצאות בעולם. הוא מקדים לדבריו את ההבנה שכל בני האדם – רואים כעיוורים – עלולים להיקלע למצב של חוסר התמצאות (למשל בלילה). 

אני בוחרת לקרוא את דבריו של רב יוסף כאילו נאמרו בנימה אופטימית ומפויסת ומתוך ניסיון לטשטש (עד כמה שאפשר) את ההבדלים בין עיוורים לרואים. ההקבלה שעורך רב יוסף בין עיוורים לרואים פורצת את הגדר שמציבה המשנה ומכלילה את העיוורים בתוך הקהילה. ללומדים העיוורים יש בזה סוג של נחמה וללומדים הרואים יש כאן הצעה להזדהות עם ה"אחר" וניטרול מסויים של האחרוּת שלו. במקומות אחרים (בבלי קידושין לא ע"א, וכן בבבלי בבא קמא פז ע"א) מתמודד רב יוסף עם אמירתו של רבי יהודה: "סומא פטור מן המצוות". במקום להיפגע מן האמירה הוא מקבל אותה בשמחה משום שממנה הוא לומד שבקיימו את המצוות, למרות היותו פטור, הוא זכאי לשכר גדול. כאשר מעמתים אותו עם אמירתו של רבי חנינא: "גדול המצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה" הוא מבטיח לערוך מסיבה לתלמידי החכמים שיורו שאין הלכה כרבי יהודה (כלומר, לאלה הגורסים שהסומא חייב במצוות ולכן שכרו, עקב קיום המצוות, גדול יותר). הוא מקבל את ההלכה, מדגיש בתוכה את המימד האופטימי, ובמקום להפוך את מתנגדיו לגל של עצמות הוא מעדיף לחגוג עם תומכיו.

שני עיוורים לומדים משנה שאוסרת על עיוורים להיות שליחים לגט. נשמע כמו תחילתה של בדיחה סרקסטית, אבל כזה הוא לימוד התלמוד: מפגש של בני אדם עם טקסטים, של מציאות חיים עם הגדרות משפטיות. לפעמים המפגש הזה כואב, והתלמוד אינו מניח לנו להתעלם מכך.

המשנה מציבה גבולות ותוחמת גדרות. היא מגדירה כשרים ופסולים. רב ששת, כמוני לפעמים, מזהה כאן את עצמו כמי שהוצב מחוץ לגדר ומתרעם. דוקא באמירתו הנחרצת וה"סוגרת" לכאורה, הוא מצביע בעוז על הפרצה הגדולה שבמשנה, על הליקוי שבה, ודורש מאיתנו להתבונן בה בחוסר נוחות. הוא בוחר לכעוס על הטקסט, ללגלג עליו ולהשמיע את קולם של מי שקהילתם בגדה בהם והוציאה אותם אל מחוץ לגדרותיה. רב יוסף, כמוני לפעמים, בוחר להבין את המשנה כמי שמכלילה (עד כמה שאפשר) ואינה מתכוונת לפגוע בו. הוא מקבל אותה כפשוטה ובוחר שלא להיעלב ממנה אלא מייחס לה חכמה והבנה רגישה לחולשותיהם של כל בני האדם. הוא סוגר את הפרצה ומגדר את התחום מחדש (בכך שהוא מצמצם את תחולתה לתחום שמחוץ לארץ ישראל). הוא בוחר למצוא בטקסט שלפניו רגישות, אופטימיות והזמנה לסולידריות חברתית עם מי שנדמים כ"אחרים".

התלמוד, בחכמתו הרבה, מציג בפנינו את שני הקולות  ומאפשר לנו לבחור ביניהם.

**

על כותבת המדור - הרבה תמר דבדבני: נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות".