על גאווה ודעה קדומה

"זו המחויבות הכי ארוכה שהיתה לי בחיים", מצהירה בסיפוק תמר דבדבני, עכשיו, שבע שנים וחצי אחרי שהתחילה במסע שיטתי וסדור בין כל דפי הגמרא. שבע שנים וחצי שבמהלכן לא פיספסה דף יומי אחד בתלמוד, גם כשממש היתה על סף ייאוש, והפיתוי להפר את הברית הלא רשמית קרץ מתמיד. "אני גאה בעצמי. זה נורא מרגש. באמת קראתי הכול והשארתי את חותמי על כל דף. וואי, שבע וחצי שנים; כל הכבוד לי".

אין (כמעט) שום דבר בדבדבני שיסגיר את הדבקות הקנאית שתובעים אתגרים כאלה. אולי זוהי דרכם של הקשרים הסמויים מן העין. ככל שהם סמויים יותר, הם חזקים יותר. ואפילו היא לא ראתה בעצמה מועמדת פוטנציאלית לכתיבת מדור תובעני כזה. "בית אבי חי פנו אלי וביקשו ממני לכתוב טור תלמודי. הייתי בטוחה שהתבלבלו ועניתי שזו טעות, שבטח מחפשים מישהו אחר. כשהבנתי שבעצם התכוונו אליי, אמרתי שאני צריכה מדור ברור, מסגרת מוגדרת יותר, כדי לא לחפש בכל פעם משהו חדש להיאחז בו, ואז הצעתי את "הדף היומי".

בתור יוצאת קיבוץ, חילונית בכל רמ"ח אבריה, אי אפשר להגיד שאת החשודה המיידית לפנות למסלול כזה. מה הוביל אותך אליו בכל זאת?

"הייתי בשנת שירות לפני הצבא בקיבוץ העירוני בראשית, ושם נדלקתי על העניין של היהדות. בדיעבד, אני זוכרת שגם בתיכון נמשכתי לזה. אחרי הצבא ידעתי שאני צריכה ללמוד, והיה לי ברור שזה יהיה יהדות, בלי לדעת למה, והלכתי ללמוד תלמוד באוניברסיטה העברית. זה היה מעשה מטופש. החוג לא היה בנוי וערוך לאנשים כמוני - אנשים בלי ידע בכלל. למדתי שם שנה, והיה לי  קשה מאוד. לכולם שם היתה בגרות בתלמוד, ואני לא פתחתי עד אז עמוד. זה היה מייבש, ואף אחד לא חשב שזה אמור לעניין.לימוד כאימון השרירים האולטימטיבי. הרבה תמר דבדבני 

"עזבתי אחרי שנה, אבל נשבעתי שלא אתן לזה לקלקל לי ושאלמד תלמוד. פשוט התאהבתי בו. הרגשתי שמתחת לכל השעמום שחשתי בלימודים רוחש משהו. אחר כך למדתי בכל מיני בתי מדרש. למדתי בחברותא, בית המדרש של האוניברסיטה, כל יום. למדתי גם בבית המדרש בית שמואל, שכבר איננו, ושם התחלתי ללמוד ברצינות. למדנו דפים שלמים, והמורים רצו שזה יעניין. גם עכשיו, כשאני מלמדת, לפחות בעיני רוחי, אני מלמדת כמו שלמדתי שם. גם הבחירה להתחיל ללמוד את הדף היומי היתה חשובה מאוד. חיפשתי מחויבות ללימוד. אז לא למדתי בשום מקום, והחלטתי שזו תהיה המסגרת. אני כבר לא זוכרת למה החלטתי לעשות את זה; זה נראה לי מגניב. כמו בלימודי ההסמכה לרבנות שלי, פשוט הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות. אין לי הסבר לזה".

מה מושך אותך כל כך בלימוד הזה?

"בשבילי זה הלימוד האולטימטיבי. זה מפעיל בי את כל השרירים שלימוד צריך להפעיל באדם. גם אינטלקטואליים, גם בלשיים. הוא מפתח סקרנות - מעניין אותי איך יפתרו את הבעיה - וזה גם משפיע לי על החיים באופן ישיר. כתיבת המדור מייצרת גם רובד נוסף: אני לומדת דרך הכתיבה, מעבדת את החומרים עיבוד נוסף, שמאפשר בעיניי שלב נוסף של הבנה. כשאני כותבת, אני גם כל כך נהנית; אני פשוט רוצה לשתף בחוויה שלי. זו הסיבה שאני אוהבת ללמד - חבל לי שאנשים יפספסו את ההנאה הזו".

איך את מחליטה מה תהיה הסוגיה שבה תעסקי בכל שבוע?

"אני לומדת את שבעת הדפים של השבוע ובוחרת מתוכם פסקה או קטע. לפעמים זה קל, כי יש רק אחד מעניין. אבל הרבה פעמים אני מתלבטת המון. בהתחלה אני מסמנת פרטים שמעניינים אותי ואז חוזרת על הטקסטים שסימנתי. לבסוף אני חוזרת על מה שסימנתי, ומתוך החלקים שתפסו אותי בהתחלה, אני בוחרת".

לפעמים נוצר רושם שאת נמשכת יותר להלכה ולא לאגדה. יש בזה משהו מפתיע.

"זה לא מדויק. אני קוראת את ההלכה באופן ספרותי, ודווקא הדיונים ההלכתיים פחות מעניינים אותי. פרטי ההלכה לצורך העניין הם לא חלק מחיי. אני קוראת אותם באופן ספרותי ומפרשת אותם באופן אגדי. אני לוקחת מחלוקת הלכתית ושואלת: מה המסר? מה הרעיון? בסופו של דבר, הם ישפיעו על חיי ויכוונו אותם. אני משתדלת לגוון. אבל אולי אני כן בוחרת להתעסק בהלכה, גם אם באופן אחר, כי נשים ורפורמים תמיד מתעסקים באגדה, ואני רוצה להוכיח שאפשר גם אחרת".

• " אני מגדירה את עצמי דתייה, אבל ההגדרה שלי אחרת – בעיניי, יהודי הוא מי שחייו מבטאים את אמונותיו. ואני משתדלת שחיי יכוונו למטרות שאני מאמינה בהן, וזה לא תמיד עולה בקנה אחד עם שולחן ערוך "

עכשיו, עם סיום המחזור, את בטח כבר יכולה לספר אילו סוגיות תלמודיות אהובות עלייך במיוחד.

"באמת עכשיו יש לי בראש את הזוכים ואת המפסידים באולימפיאדה של המסכתות. למקום האחרון הגיעו שבועות ומנחות, שהן פשוט נורא משעממות, נורא משפטיות, ואין בהן הרבה סיפורים. הייתי צריכה להתאמץ מאוד בשביל למצוא בהן רלוונטיות, משהו שמדבר אל הלב. אבל את התוצר הסופי, את המדורים שכתבתי עליהן, אני אוהבת. ובמקום הראשון: סנהדרין, עבודה זרה וחולין. מה שמשותף להן שהן מסכתות פוליטיות מאוד, שמתעסקות בכוח ובשליטה, ביחסי מיעוט ורוב, וביחסים בין תרבותיים".

דף שמאלני צמחוני

תמר דבדבני למדה את הדף היומי לבד, אבל כשהאחריות התרחבה והיא התחילה לכתוב את המדור, היא הרגישה שהיא חייבת שעוד מישהו יקרא אותו. היא מצאה חברותא נאמן, שרוב הזמן, אולי כל הזמן, בעיקר לא מסכים אתה על כלום. אחרי שהיא כותבת מדור, הוא תמיד עובר אליו לחוות דעה. תמר דבדבני לא מחכה בחיל ורעדה לגזר הדין. היא כבר יודעת מה תהיה התגובה - משהו בנוסח "שטויות". 

"הוא אומר שהמסקנה שלי מוטעית או שהוא לא מסכים עם זה, אבל זה לגיטימי, והוא גם מתקן אותי. הוא לא מסכים אתי על כלום, ויש לו ביטוי כזה: 'יצא לך דף שמאלני צמחוני'. זה עוזר לי, כי הוא רואה את הדברים אחרת. אחרי שהוא רואה את הטקסט, גם אם מישהו יתווכח אתי, אני מרגישה שאני עומדת על קרקע יציבה".העיקר שיהיה פוליטי (אימג'בנק/ Thinkstock)

את מקבלת גם תגובות מהעולם החרדי, מעולם הישיבות המסורתי?

"אני מקבלת תגובות מהעולם החרדי. התגובה לדף הראשון שפירסמתי היתה מעניינת: הוא עסק במחלוקת בין שני רבנים ביחס להלכה שקשורה לעיוור. הרבנים שהתפלמסו היו בעצמם עיוורים, וזה ממש הסיפור בעיניי, אז תיארתי במדור את כיצד הם הרגישו כעיוורים להשתתף בדיון כזה. את הטקסט שכתבתי ראה רב אורתודוקסי, והתגובה שלו היתה נפעמת. הוא אמר: אני מכיר את הסוגיה בעל פה. לא חידשת לי כלום, אבל אף פעם לא התייחסתי לעובדה הזאת. עכשיו הוא כבר לא ילמד בלי להזכיר את זה. לכן, אני מרגישה שיש משהו בקריאה שכן מחדש, גם למי שכבר רגיל לתלמוד. גם הלימוד חשוב לי – לא רק הפסקה האחרונה, שבה אני נותנת את נקודת המבט האישית שלי על הטקסט".

ולך אישית יש קשר לעולם הפרקטיקה ההלכתית?

"אני יהודייה, ומבחינתי, אני מקיימת מצוות. אני מגדירה את עצמי דתייה, אבל ההגדרה שלי אחרת – בעיניי, יהודי הוא מי שחייו מבטאים את אמונותיו. ואני משתדלת שחיי יכוונו למטרות שאני מאמינה בהן, וזה לא תמיד עולה בקנה אחד עם שולחן ערוך".

כיהודייה שומרת מצוות, איך את מרגישה לקראת היום שאחרי, לקראת המחזור החדש?

"אני כבר אעבור על הדפים המסומנים. בטח אעשה זאת בצבע אחר. יהיו לי שכבות של פרשנות. אני מצפה לזה. אני מצפה לבחור דברים אחרים. זה מאתגר, אבל אני כבר יודעת שאני יכולה לעשות את זה".