דרך התפילה

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק הרביעי של מסכת ברכות מציגה מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים לגבי הזמנים הראויים לתפילת שמונה-עשרה. הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

מי "המציא" את התפילות היהודיות – האבות או החכמים, לאחר החורבן – ומה זה אומר על מהותן ומשמעותן?

תפלות אבות תקנום –

לדעת ר' יוסי בן ר' חנינא, התפילות תוקנו בידי האבות. למושג "תיקון" משמעויות שונות: שיפור וטיוב, חקיקה מחדשת (מלשון "תקנה") או כינון ממוסד (מלשון "תקנון"). בתוך הקשר המחלוקת הנדונה כאן, נראה שכוונת ר' יוסי היא שחובת התפילה בזמנים קבועים – שחרית, מנחה וערבית –

"נוסדה" בידי האבות.

התלמוד מצטט ברייתא התומכת בעמדה זו. הברייתא דורשת פסוקים המתארים את מעשי אברהם, יצחק ויעקב בשעות היום השונות, ומחברת בינם ובין פסוקים אחרים העוסקים בתפילה, על בסיס מילה משותפת.

את הפסוק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית כט, 27), מצמיד המדרש לפסוק: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" (תהלים קו, 30). מן הפסוק בתהלים לומד המדרש ש"אין עמידה אלא תפילה" ולכן הוא מסיק כי "אברהם תיקן תפילת שחרית" (ברכות כו ע"ב). לכאורה, מכוון המדרש את תשומת ליבנו רק לפועל החוזר בין שני הפסוקים – "עמד", "ויעמוד". בפועל, יוצר המדרש השוואה בין תגובת אברהם לאחר הפיכת סדום ועמורה לתגובת פנחס מול המגפה המשתוללת בעם (במדבר כה) – שתי אפשרויות להתמודדות מול אלוהים, במציאות בה כוחו מתגלה במירעו. בכך מעמיק המדרש את המובן שנתן מלכתחילה לתפילה: תפילה היא עמידה מול אלוהים, במשמעות של הפגנת נוכחות אנושית כנגד הכוח האלוהי.יצירתית ורגעית (פלאש90)

למסקנה כי "יצחק תיקן תפילת מנחה", מגיע המדרש מהקבלה בין הפסוקים מבראשית כד, 63: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב", ומתהלים קב, 1: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ". מן הפסוק בתהלים לומד המדרש כי "אין שיחה אלא תפלה", והחיבור של מסקנה זו עם תיאורו של יצחק מלמד משמעויות מעניינות נוספות לרעיון התפילה: לפי תהלים, תפילה היא דיבור ובקשה לחמלה ולהדדיות; לפי בראשית, אולי תפילה היא דווקא התבודדות ומסע אל שדות הנפש והמחשבה.

את הרעיון ש"יעקב תיקן תפילת ערבית" לומד המדרש מן הפסוקים: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כח, 11), ו "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (ירמיהו ז, 16). מן הפסוק בירמיהו עולה, שתפילה שאינה ראויה עלולה לפגוע באלוהים, אך המדרש מבין כי "אין פגיעה אלא תפילה", כלומר – כל תפילה היא סוג של פגיעה. בלשון חכמים, "פגיעה" היא "פגישה" וייתכן שזו המשמעות שניתנת כאן לתפילה – מפגש בין אדם ואלוהים, שיכול להתקיים בעת שהלב פתוח ומוכן (כמו אצל יעקב), אך אין לו מקום בעת כעס וחוסר מוכנות לשמוע (כמו אצל אלוהים של ירמיהו).

תפלות כנגד תמידין תקנום –

לדעת ר' יהושע בן לוי, חובת התפילות וזמניהן הקבועים "נוסדו" לאחר החורבן, וכדרך להשלים את ועם חסרונם של הקורבנות. כפי שמפרט התלמוד בהמשך הסוגיה, זמני התפילות מקבילים בדיוק לזמני הקורבנות השונים: "מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות? שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות... ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב? שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב" (ברכות כו ע"ב). " תפילה שאינה ראויה עלולה לפגוע באלוהים, אך המדרש מבין כי "אין פגיעה אלא תפילה", כלומר – כל תפילה היא סוג של פגיעה. בלשון חכמים, "פגיעה" היא "פגישה" וייתכן שזו המשמעות שניתנת כאן לתפילה – מפגש בין אדם ואלוהים, שיכול להתקיים בעת שהלב פתוח ומוכן "

כדאי לשים לב שייחוס מבנה התפילות וסדרן למסגרת העבודה בבית המקדש מתמודד עם שני נושאים חשובים מבחינה הלכתית, שהאפשרות של "אבות תקנום" אינה עונה עליהם: ההתלבטות ביחס להיותה של תפילת ערבית רשות או חובה (ומכאן גם ההתלבטות לגבי זמנה), וזמניה של תפילת המוסף (שאין לה אב...).

נדמה לי שאין עניינה של המחלוקת הנדונה כאן בדיוקי ההיסטוריה. להבנתי, היא נסבה על משמעותה של התפילה, ומתוך כך גם על האופן בו עליה להתבצע. בהקשר זה, בולט למדי ההבדל בין יחסן של שתי העמדות לתפילה: גישת "אבות תקנום" מפרטת מטאפורות לתפילה ומציעה תיאורים חווייתיים שונים לאופן בו היא פועלת על האדם ועל האלוהים, ואילו גישת "כנגד תמידין" מתבוננת בתפילה מן הפן ה"אדמיניסטרטיבי" שלה – הזמנים הקבועים לה.

 למעשה, כל אחת מן הגישות רואה בתפילה חוויה שונה בתכלית: מבחינת הגישה הראשונה, התפילה היא חוויה רליגיוזית ואילו מבחינת הגישה השנייה, התפילה היא "עבודה", שבאה להחליף את העבודה – עבודת הקורבנות – ולכן עליה לעמוד במסגרת קבועה ומובנית.

במשנה השלישית בפרק הרביעי של מסכת ברכות קובע רבן גמליאל: "בכל יום מתפלל אדם (תפילת) שמונה עשרה". ר' יהושע חולק עליו, ופוסק שיכול אדם להתפלל תפילה מקוצרת, שכינויה "מעין שמונה עשרה". במשנה הרביעית בפרק, קובע ר' אליעזר: "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים", ונדמה שבכך הוא חולק על הדברים הקודמים.

בתלמוד מוצעים פירושים שונים לדבריו: "רבי יעקב בר אידי, אמר רבי אושעיא – כל שתפלתו דומה עליו כמשוי; וחכמים אומרים – כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים; רבה ורב יוסף, שאמרו שניהם –  כל שאינו יכול לחדש בה דבר" (ברכות כט ע"ב, התרגום שלי). ייתכן, שה"קבע" הבעייתי בתפילה הוא היותה נאמרת מתוך תחושת כורח ועול. ייתכן שהוא הקיבעון בנוסח התפלה. בירושלמי, פוסק ר' אבהו, בשם ר' אלעזר: "ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד). כלומר, ה"תחנונים" הם הכוונה שבתפילה, וה"קבע" הוא אמירתה מצוות אנשים מלומדה. על ר' אלעזר עצמו מסופר שם, כי "היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום" (ירושלמי שם, לפי כתה"י).שיחה ופגיעה (פלאש90)

כלומר, תפילה ראויה, לדעת ר' אליעזר וחכמים נוספים – הן בבבל, הן בארץ-ישראל – היא ספונטאנית, יוצאת מן הלב, מבטאת את רחשיו באמת ואינה מחויבת לנוסח קבוע.

ניתן היה לחשוב שהמצדדים בהיותה של התפילה מסורת עתיקה, יהיו אלה שיתמכו בשמרנות הפורמליסטית שלה. מנגד, אלה שמאמינים כי כינון חובת התפילה הוא יצירה חדשה, ידגלו ביצירתיות בכל הנוגע אליה. אך לא כך הוא. באופן פרדוקסלי, גישתו היצירתית של ר' אליעזר לגבי התפילה, מסתדרת היטב עם גישת "אבות תקנום". הבנת התפילה כיצירה חד-פעמית, המבוססת על חוויה רגעית של מפגש בין האדם, אלוהים והמציאות, מתאימה מאוד לעמדת ר' יוסי בן ר' חנינא, הגורסת שתפילה היא עמידה (בפני אלוהים), שיחה (של המתפללת עם אלוהים, או עם עצמה) ופגיעה-פגישה (בין אדם ואלוהים). דווקא מצדדי הגישה הרואה בכינון התפילות סוג של מהפכה דתית שלאחר החורבן, הם אלה שדוגלים במיסודן ובקיבוען.

עורכי הסוגיה, בוחרים לכאורה שלא להכריע במחלוקת, ומציעים פשרה: "תפלות אבות תקנום, והסמיכון החכמים על קורבנות" (ברכות כו ע"ב, התרגום שלי). כלומר – מקור התפילות הוא אכן באבות, בחוויה הדתית החד-פעמית ובמפגש הישיר עם אלוהים, אולם המסגרת הפרקטית שלהן לקוחה מסדרי עבודת המקדש. למעשה, "פשרה" זו מובאת בתלמוד כתגובת שיטת ר' יוסי בן ר' חנינא לטענות ר' יהושע בן לוי, ובכך מבטאת בחירה ערכית (והלכתית) של עורכי הסוגיה בגישת "כנגד תמידין". בסופו של דבר, כך נדמה, בוחרים עורכי הסוגיה ב"קבע" על פני ה"תחנונים".

ואתם?