"אותי מעניין לעשות"

סיביר ופולין: החיים כפימה שמוקלר      להשתלב במנטליות חדשה.אפרים שמיר

אני זוכר שהיה נורא נחמד, נורא כיף. נולדתי בסיביר ופימה שמוקלר היה שמי. אהבתי את החורף ואת השלג. אהבתי את התקופה. אני לא זוכר שהתעניינתי במיוחד במוזיקה, כי לא היה לנו תקליטים או דברים כאלה. בשלב מסוים אחי קנה תקליטים, אז קצת הקשבתי לארמסטרונג.

כשהייתי בן שש עברנו לפולין. אני זוכר משם בעיקר את הנצרות, שהיתה ממד חדש בסביבה שלי. ברוסיה לא היתה כזאת נוכחות לדת, אבל בפולין, בכל פינה יכולת לראות איזה צלב או פסל או כנסייה. בעיניי זה היה מפחיד. מפחיד לראות בן אדם צלוב, וכללית, לא הרגשתי נוח עם זה.

היהדות לא היתה נוכחת בחיי, למעט הידיעה שאני יהודי. לא כל כך הבנתי מה זה אומר. מה שהפחיד אותי זה שהנוצרים לא אוהבים יהודים - ואני, הרי, יהודי. אחי אמר לי שזה אנחנו שתלינו את הבחור הזה על הצלב, כך שזה לא נראה לא טוב. 'יהודי' היה כמו סוג של בעיה, קללה, מחלה, משהו לא טוב. בשיעורי הדת בבית הספר עניינו אותי הסיפורים, ופחות התעמקתי בצד הדתי. ממילא לא היתה לי חובה להשתתף בשיעורים, בגלל יהדותי.

העלייה לארץ ולהקת הנח"ל: מיושן ואפילו די מגוחך

אחרי עשר שנים בפולין עליתי לארץ. תמיד רציתי לעלות לישראל. מאחר שהייתי בר גיוס, חשבתי מה אוכל לעשות בצבא שיביא תועלת. למדתי עברית באולפן, ולהקת הנח"ל באה להופיע שם מאיזושהי סיבה. ראיתי אותם, וזה נראה לי מוזר ועתיק. זה היה מיושן ואפילו די מגוחך ביחס לעולם שממנו באתי, אבל בכל זאת חינני. החלטתי לנסות להתגייס לשם.

זה היה לא קל. קודם כול, להיות מהגר זה קשה, ובתקופה שבה התגייסתי, הלהקה היתה מאוד אליטיסטית. כולם היו בה צברים קיבוצניקים מלאי אמונה בציונות. זה היה לי זר, והייתי צריך לעכל את הכול. למרות זאת, די מהר השתלבתי חברתית, בזכות זה שהיה לי כישרון. אמנם עברתי בדרך כל מיני תהליכים. לא ידעתי את השפה מי יודע מה טוב; לא הכרתי את המנטליות וכו', אבל אלה לא דברים שהציקו לי בגדול.

זו לא היתה ההיכרות הראשונה שלי עם המוזיקה. כבר בגיל 13 הרווחתי כסף ממוזיקה - יותר ממה שאימא שלי היתה מרוויחה. הופעתי בכל מקום אפשרי - מסיבות, חתונות, מועדונים, פסטיבלים. הייתי בדרכי לקריירה מוזיקלית, אבל הזירה הפולנית היתה מאוד מוגבלת, ולכן בתקופת הקומוניזם כל מה שרציתי היה לנסוע משם. כשבאתי לארץ והתגייסתי ללהקת הנח"ל הפופולרית, איכשהו, כביכול לגמרי בטעות, נקלעתי למרכז ההוויה התרבותית-ישראלית. " אם תסתכל על עצמך כהורה, יכול להיות שתראה שבגילך אתה הרבה יותר צעיר מנטלית מההורים שלך. החברה הישראלית של שנות ה-70 היתה חברה עם מנטליות של זקנים. הם היו כבדים. היום החברה הרבה יותר קלילה; אפילו החברה הדתית יותר קלילה מזו של פעם. לכן אין סיכוי שמישהו מסתכל עליי ואומר 'וואו, איזו עתיקות' "

כוורת: אנטגוניזם לנח"ל, אנטיתזה להצלחה

כוורת היתה פועל יוצא וריאקציה של להקת הנח"ל. המנטליות של הנח"ל היתה זרה ודי מטופשת בעיניי, כי זה היה מאוד בולשביקי, מאוד רוסי. כל הדברים שלא סבלנו ומרדנו נגדם היו שם. זו היתה מנטליות של זקנים בעיניי. השתייכתי לדור שנות ה-60, דור המהפכה, וכל הזקנה הזאת הריחה לי כמו נפתלין. אז ההוויה של להקת הנח"ל לא דיברה אליי, והיה לי אנטגוניזם כלפי זה. היו עוד כמה חברים כאלה כמוני, ולימים, הפכנו ללהקת כוורת.

כוורת היתה אנטיתזה של הצלחה, כי היא נגדה את כל המנטליות שכן הביאה להצלחות. מה שהצליח באותה תקופה היה שירים של נעמי שמר, שייקה פייקוב וכל פסטיבלי הזמר - זמר ישראלי שלא התחברתי אליו בכלל. כוורת היתה מלאת הומור, שטות, אנרגיה, טריות. זה בעט לכל הכיוונים. חברי הלהקה גם ביטאו את המנטליות שלי, שבה כן הרגשתי נוח. היה לנו ברור שלא נצליח בשום מקום ובשום נסיבות, וגם כשהצענו את עצמנו בפני גופים שונים - חוץ מלהרביץ לנו, הם עשו הכול כדי שניעלם. באופן כללי, נתקלנו בזלזול. אנשים הרגישו שאנחנו מעליבים אותם כשהשמענו להם את השירים.

נקודת המפנה היתה כשגידי גוב קיבל הצעה להשתתף בפסטיבל הזמר, שבנסיבות אחרות לא הייתי אפילו מתקרב אליו. אבל אמרתי לגידי שאם נלך לשם ונקבל תשומת לב, נוכל לדבר תוך כדי על הלהקה. וזה באמת קרה. פשנל, שהיה אמרגן גדול, התעניין בגידי ובי, וגידי סיפר לו שהוא חבר בלהקה שהוא היה רוצה שפשנל יכיר. פשנל בא לשמוע אותנו אצל סנדרסון בבית, ולהפתעתנו, הוא אמר שזה יצליח בענק. כיוון שעד אז כולם זרקו אותנו מכל המדרגות, חשבנו שמצאנו איזה פראייר שישקיע בנו וייתן לנו לעלות על במות. הוא אכן השקיע כסף וטען שבתוך חודש ימים נהיה הדבר החם בארץ. וזה קרה. בהתחלה כולם אמרו 'מה זה השטויות האלה?', אחר כך הם רצו לראות את 'השטויות האלה', ואחר כך 'השטויות' הפסיקו להיות שטויות. למעשה, כוורת סבלה תמיד מאנטגוניזם, אבל היא ניצחה אותו בסופו של דבר והתרגלנו לזה.

קריירת הסולו: לא מעניין אותי להתחנף

קריירת הסולו שלי נוצרה בעקבות זה שכוורת ביטאה רק פן מזערי במה שעניין אותי במוזיקה. בשלב מסוים הלהקה הפכה מבחינתי לעול ורציתי לעזוב אותה כדי להציג את עצמי כמוזיקאי שהוא לא חלק מלהקה היתולית והומוריסטית. לכן פרשתי מהלהקה לטובת קריירת סולו.

הוצאתי תקליט יחד עם אשתי דאז, אסתר, כסוג של חצי-חצי. משם פצחתי בדרכי העצמאית. לא היו לי מי יודע מה ציפיות, רציתי להקליט ולהשמיע את המוזיקה שלי. מעולם גם לא התייחסתי לזה כאל קריירה מי יודע מה. פשוט רציתי לנגן ולשיר, זה הכול, וכמובן להתפרנס מזה.

אני לא טיפוס שמעניין אותו לתחזק קריירה במובן של 'חייבים להוציא תקליט כל שנה-שנתיים'. כל זה לא מעניין אותי. אותי מעניין לעשות. מעניין אותי שמה שעשיתי יתקבל באהבה ויצליח, ומה שמעניין אותי הוא להתפרנס מזה מספיק כדי שיהיה לי מספיק מכל מה שאני צריך. אין לי אסטרטגיה או מטרות מיוחדות. אין לי מטרות לכבוש את קיסריה, וגם אין לי התנגדות לכבוש את קיסריה. אני לא מעצים את העשייה המוזיקלית שלי כמקור פרנסה, כי המוזיקה בעיניי היא לא איזה כלי שימוש. אני פשוט אוהב את זה. גם התקשורת אף פעם לא היתה היעד שלי, כך שתלוי מאיפה מסתכלים על זה. מה שעניין אותי היה להיות אפרים שמיר."נגדה את המנטליות שהביאה להצלחות". להקת "כוורת" 

הופעות ושת"פים: אני נהנה להיות זה שגדלו עליו

היום אני מופיע בהרבה קומבינציות - עם חברי כוורת לשעבר בדני, גידי וחברים; בנפגשנו עם אולארצ'יק וקלפטר; בהרביעייה עם שלמה יידוב, שם טוב לוי ואולארצ'יק. אני גם מופיע לבדי בשירים שלי, ויש לי מופע בלוז באנגלית. נוסף על אלה אני מנגן הרבה עם חבר'ה צעירים בכל מיני ג'אמים ספונטניים. בקיצור, אני נהנה להיות חלק מהדור הקודם שעליו הם גדלו. הם גדלו יפה מאוד, ואני זוקף את זה לאנשים בני דורי.

יכול להיות שהפעילות הזאת נראית מיושנת, אבל כמות הריספקט שאני ובני דורי מקבלים מהדור הנוכחי גדולה מאוד. זה גם לא אפשרי שהם יסתכלו עלינו כמו שהסתכלנו על בני הגיל הקודם. אנחנו, בגילנו המופלג; אנחנו הרבה פחות מרובעים ומיושנים מבני הדור הקודם באותו גיל. אם תסתכל על עצמך כהורה, יכול להיות שתראה שבגילך אתה הרבה יותר צעיר מנטלית מההורים שלך. החברה הישראלית של שנות ה-70 היתה חברה עם מנטליות של זקנים. הם היו כבדים. היום החברה הרבה יותר קלילה; אפילו החברה הדתית יותר קלילה מזו של פעם. לכן אין סיכוי שמישהו מסתכל עליי ואומר 'וואו, איזו עתיקות'.

והתחנה הבאה שלי? זה נשמע כמו בית זקנים בחולון.