נתלו באילנות גבוהים

מה דעתך? הילדים שלי לא מדברים ולא כותבים ככה וגם אני לא, גם לא כשאנחנו כותבים לנשיא הקרן הקיימת לישראל.  

מלחמת השפות

בית הספר למל נוסד ב-1856 ופעל עד ראשית שנות ה-80 של המאה שעברה. המוסד ידע כמה גלגולים שבהם היה לעברית חלק ממשי. לא לכולם היה מובן מאליו שתלמידות כיתה ג"ב של בית הספר למל צריכות להוציא תחת ידן מכתב כמו זה שצירפתי כאן: היו מי שסברו שמכתב כזה בצרפתית או בגרמנית יהיה מתאים ומועיל יותר. אך כמה שנים קודם לכן גברה העברית על כל החלופות. האות ב', שמחליפה את הספרה 2 בשם הכיתה - כמו גם את הספרות על גבי השעון בחזית בית הספר, מעידים על ניצחון העברית - או לפחות על יתרונה הזמני בשנים ההן.  

הרצל חקק מספר במאמרו הסיפור שמאחורי הבול של בית הספר למל כי ההתחלה היתה קשה מאוד:

"הסיפור של למל הוא סיפורו של היישוב העברי: במאי 1856 הגיע לירושלים המשורר ואיש הרוח היהודי ד"ר לודוויג אוגוסט פראנקל, שהיה נציגה של גברת ליפט הרץ. לודוויג אוגוסט פרנקל היה איש חינוך ומשורר, והוא טרח להנחיל לנו את זיכרונותיו מתקופת בית הספר בספרו ירושלימה. גברת ליפט הרץ רצתה שיוקם בית ספר מודרני לזכרו של אביה, שמעון פול למל. בית הספר נחשב באותם ימים מוסד מודרני המטפח ערכים של השכלה, ותוכנית הלימודים החדשנית שלו שמה דגש על ערכים אסתטיים בצד שמירה על ערכי היהדות. הציבור הדתי האשכנזי לא רווה נחת מן הכיוון החינוכי של בית הספר, ובשנותיו הראשונות סבל בית הספר מהתנכלויות, מהתנגדויות ומנידוי".

זו היתה רק ראשיתה של הדרמה, וגם ההמשך לא היה קל. דור ושני דורות מאוחר יותר התפתח מאבק בין המנהל מר אפרים כהן רייס, הנאמן להנהלת "חברת עזרה" (החל ב-1904), לבין סגנו דוד ילין. ארגון "עזרה" שישב בגרמניה ביקש להנחיל בלמל - כמו בטכניון בחיפה - הוראה בגרמנית, לפחות במקצועות החול, ובכך להעמיק את השפעתה של התרבות הגרמנית. דוד ילין מרד ודבק בעברית, והוביל מאבק על נוף ההוראה בארץ למען התרבות והשפה העברית (בין היתר מיוחסות לו המלים העבריות חקלאי ומדשאה). הוא נחשב לפורץ דרך בירושלים וביישוב החדש בארץ ישראל בשיטות ההוראה שבחר ובהנחלת החינוך העברי בעברית. בכלל זה נזקפת לזכותו הקמת ועד הלשון העברית.

רייס ואנשי "עזרה" שלטו בבית הספר עד שב-1913 פרץ במוסד עימות פנימי, חלק ממלחמת השפות. אז עוד הצליחו התומכים מגרמניה לאכוף את רצונם על הנהלת המוסד בירושלים. אולם עם כיבוש הארץ בידי הבריטים, סיום מלחמת העולם הראשונה והתחזקותה של התנועה הציונית, עברה השליטה לעברית -ורוח ציונית פועלית השתלטה על בית הספר.

בסוף שנות ה-60 החלה להסתמן בעיה הקשורה באופיו ובמיקומו של בית הספר. מאז 1902 שכן המוסד בשכונת זכרון משה, שדוד ילין היה בין מקימיה, ברחוב ישעיהו של ימינו. סביבתו נהפכה לחרדית ולהומוגנית: אף כי הוגדרו לו אזורי רישום רחבים בצפון ירושלים, הביקוש למוסד מסוגו הלך וקטן והתנהלותו היתה שונה וזרה לרוח השכונה והתושבים. כמו שכנו מעבר לכביש, בניין קולנוע "אדיסון", ידע למל מאבקים חברתיים ותרבותיים בין אוכלוסיות ירושלים השונות, עד ששעריו נסגרו. בעוד שבניין הקולנוע הוזנח ולבסוף נהרס ועתה נבנה במקומו בנין מגורים מודרני, למל וחצרו עדיין קיימים - ונהפכו למוסד "תפארת מרדכי שלמה" המזוהה עם מוסדות תלמוד תורה של רוז'ין. במרץ 2011, כמעט בסתר, מכרה אותו הסתדרות העובדים הכללית החדשה לגוף אחר, בעל זיקה לקהילה המקומית.

מלים וצירופים

אדון (אדון ולא מר): אולי רק אני רגיש לציון המעמדי המיוחד הזה. אחרי הכל, לא מדובר במוסד בעל אופי דתי שהיה מסתייג מטעמים אחרים מהשימוש במונח אדון לאדם בשר ודם.

חלקה גְדוּרָה (מוקפת גדר): כששאלתי אנשים על השימוש במונח הזה, כולם כמעט אמרו לי: מה הבעיה - חלקה עם גדר. ואמנם, הכוונה היתה לחלקה בחצר שהוקדשה לגן הירק הלימודי של תלמידות בית הספר.

הסכמנו להצעתו, כי אין טובה ממנה: ייתכן שהמקור הוא מדרש ויקרא רבה, לג, א': טבי, עבדו של רבן שמעון בן גמליאל, הביא לאדונו לשון פרה מהשוק. הלשון, הסביר העבד, היא הטובה ביותר והרעה ביותר, כלומר המזיקה ביותר לאדם וגם המועילה לו ביותר. מי שזוכה לשבחי הבנות הוא המורה י. ספיבק, שאותו נראה בהמשך בכובע נוסף שלו - ואולי גם מורה אחר שספיבק השפיע עליו. יצחק ספיבק היה מורה בלמל ויו"ר ועד המורים למען הקרן הקיימת בירושלים.

תעודה חתומה בֶעֶצֶם ידיך: ייתכן שהכוונה היא לאיוב ל', כ"א: "בעצם ידך תשטמני".

תעודות תרומת עצים של הקרן הקיימת לישראל

לצערנו, התעודה שוודאי התקבלה מאוסישקין כמענה למכתב ולהעברת התרומה לא התגלתה עדיין, ונשמח להביאה בהמשך כשתימצא. עיון מקיף בארכיון הגדול שנותר לבית הספר למל העלה חרס. הדבר הכי קרוב למה שחיפשתי היה שתי קבוצות של תעודות בגודל 10X15 ס"מ המעידות על תרומת עצים: קבוצה אחת התקבלה כשלוש שנים מאוחר יותר לכבוד יובל הגבורות של הנרייטה סולד. הקבוצה השנייה הוקדשה אמנם למנחם אוסישקין - אך לא בידי כיתה ג"ב ולא ביוני 1938, אלא דווקא בינואר 1939 לציון יום הולדתו ה-75.