"שיר במדינה אחת הוא בכי במדינה אחרת"?

"באחת מהרצאותיי על העדה האתיופית שאלה אותי מישהי אם יש בכלל מה ללמוד מהעדה האתיופית", מספר דניאל בלטה, "זה הפתיע אותי מאוד. כשחזרתי הביתה אמרתי לעצמי שאני חייב לחשוף את החוכמה של הקהילה שלנו".

בלטה, איש חינוך ממוצא אתיופי החוקר כבר 14 שנה את יהדות אתיופיה, פנה אל זקני העדה והחל לאסוף בעזרתם פתגמים עתיקים ואמרות מסורתיות. את אלה פרסם בספר "עשן אמיץ" - מעין "פרקי אבות" בנוסח האתיופי - בצירוף איורים הומוריסטיים של שלומי צ'רקה.
 

מעץ זית לעלה נידף

בלטה עלה לארץ בגיל 15 ("אחד הרגעים המאושרים בחיי"). מאוחר יותר, כמו רבים מבני הנוער של העדה, חש מצוקה. דור ההורים התקשה להסתגל לחיים בארץ ולתרבות הישראלית המערבית, אך בני הנוער עשו זאת ביתר קלות, וכך נוצר ניכור בין הדורות. באתיופיה היה המבוגר האדם החכם במשפחה, ואילו בישראל הילד הפך להיות מרכז הבית - ההורים זקוקים לעזרת הילדים בתרגום בבנק ובמשרדים השונים, וכך מאבדים את סמכותם ואת כבודם.

"הנוער איבד את התרבות שלנו", אומר בלטה, "עכשיו, כשבני הנוער יראו שהספר נמצא בספרייה של מנהל בית הספר, שהמחנכת מתעניינת בתרבות שלהם ושחבריהם רוצים לדעת עליה יותר, הם יהיו סוף סוף גאים בעבר שלהם. לא צריך לחנך אותם רק על ביאליק. דרך הפתגמים אתה לומד הרבה וקל לך להבין את הקהילה. הספר פותח נושאי שיחה בין ההורים לילדים, שמתעניינים שוב בעבר שלהם. ההורים פתאום יכולים לספר, להסביר וללמד. אחרי לא מעט שנים יש בין ההורים והילדים מהעדה האתיופית משהו משותף".
 

מדיניות קליטת העולים בישראל שמה דגש כמעט בלעדי על השתלבות העולים בחברה. מדיניות זו, לטענת בלטה, ריסקה את המורשת המפוארת שהביאו עמם העולים. "דרכה של הקהילה האתיופית להצלחה נטועה בחיבור העמוק שלנו אל המסורת האתיופית וביצירת זהות יהודית אתיופית ישראלית שאינה מתביישת במטענים שלה, אלא צועדת עמם בגאון", הוא אומר, "אם בני הקהילה האתיופית ישכילו להתחבר אל העבר שלהם ויבינו באופן עמוק את החוכמה שלנו, מלבד הרווח של הקהילה הרי שגם החברה הישראלית תרוויח עושר תרבותי. את המהפכה צריך לעשות בנוער האתיופי. בשיחותיי עם בני הנוער אני מדגיש שהם מסוגלים להצליח דווקא מתוך זיכרון העבר והחיבור השורשי. עמלתי על הספר במשך שנים, ורק אחרי הרבה מאוד זמן הוא יצא. למדתי שאסור לתת מקום לייאוש, שחשוב להמשיך לנסות. זה מה שאני אומר גם לנוער האתיופי. אני רואה בו נוער חזק עם הרבה מאוד כוחות".

הפתגם האהוב על בלטה הוא "אדם בארצו, עץ זית הוא". "הפתגם מתאר עץ זית מאוד חזק, שענפיו גדולים ונושאים פרי. כשאתה עייף אתה נח בצלו, ואתה יכול להפיק ממנו שמן איכותי", מסביר בלטה, "אדם מבוגר נחשב לעץ זית ואפשר ללמוד ממנו. הידע שלו הוא כמו הפרי והשמן, וחוכמתו הופכת אותו לחזק ויציב. הוא המשענת שלך. אך כל זאת כשאתה נמצא בארצך. כשאינך נמצא בארצך, אין לך שפה וקשה לך מבחינה תרבותית. אתה כבר לא עץ זית, אתה לא חזק. אתה ההפך מכל מה שהיית. כשאתה לא חזק, גם מבחינה כלכלית, אינך נחשב, וזה מפיל אותך. אין לך צל ואין לך פרי. זה חלק מהתחושה של העדה האתיופית כיום בישראל. הם חשים לא משמעותיים בעיני הילדים שלהם, שאין להם מעמד. מעץ זית הם הפכו לעלה נידף ברוח. אני אוהב את הפתגם הזה כי הוא אני".

התחלתי ולכן אסיים

"אני מודה שזו היתה הפעם הראשונה שיצא לי להכיר באופן אישי בחור אתיופי", מודה צור גלסנר, מפיק הספר, "זו היתה חוויה מרוממת ללמוד על התרבות הזאת. יש בספר משפטים שכשאתה קורא אותם אתה מתרשם ומעריך את חוכמת החיים ואת הפיקחות שיש לעדה האתיופית. העבודה על הספר יצרה אצלי חיבור אישי למישהו שאינו מהמגזר שלי. היום אני יודע שהתרבות האתיופית היא עולם מדהים שטרם זכה לכבוד הראוי לו".
 

"הצטרפתי לעבודה על הספר מתוך רצון שיכירו את התרבות האתיופית", מוסיף גלסנר, "העדה סובלת לא רק ברמה של קיפוח, אלא ברמה של חוסר היכרות עם התרבות שלה. כתוצאה מחוסר ההיכרות עם התרבות נוצרו זלזול ואי רצון להכיר את האנשים עצמם, וזה מגיע לאפליה. יש ציבורים שמעורבים מאוד בקליטת הקהילה האתיופית, וחברי הקהילה הזאת לומדים במוסדות חינוך לא מעטים, ואני חושב שחשוב שהחברה תיחשף לתרבות שלהם. פתגם שאהבתי במיוחד הוא 'לא תופסים בזנבו של נמר, ואם תופסים אז לא עוזבים'. אם התחלתי משהו, אז אני משתדל לסיים. לפעמים אדם מתלבט, והפתגם אומר: אם התחלת, לך על זה עד הסוף. 
המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל העבודה על הספר".
 

פתגם עתיק נוסף בספר "עשן ואמיץ" אומר כי "שיר במדינה אחת הוא בכי במדינה אחרת". הספר המיוחד הזה, המעלה על נס את תרבותם העתיקה והעשירה של יהודי אתיופיה, מנסה להשמיע את שירם של בני העדה גם בישראל, ולשלב את קולם במגוון הקולות בארץ. 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי